בפוסט מתואר כיצד נהוג לקרוא עם ילדים ב-3 קהילות שונות בארה״ב. עם חלק מהתיאורים קל לי להזדהות, וחלקם זרים לי מאוד. אני משתמשת בהשוואה בין הגישות השונות כדי לחשוב מחדש על האופן שבו אני מקריאה לילד שלי.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות תגובות שקיבלתי על פוסט קודם שעסק ב-שאלות ששואלים ילדים. יש בו מחשבות על מקומם של ילדים בחברה שלנו וגם התלבטויות אישיות שלי כאמא.

מחשבות על סימני הניקוד ו(חוסר) התאמתם לחיינו בעיקבות מתיחת אחד באפריל של האקדמיה ללשון העברית

מחשבות על הצורך לציית לחוקי השפה שהתעוררו בעיקבות תרגיל בחוברת ללימוד קריאה של הבן שלי.

לפני כשנה וחצי כתבתי מאמר שבמסגרתו צפיתי בסרטונים של אמהות קוראות ספרים עם ילדיהן הפעוטים. חרף המאמצים הניכרים של האמהות שהילדים ישבו בשקט ויקשיבו לסיפור ברצף מתחילתו ועד סופו רובם התנהגו אחרת לגמרי – הם קמו, הלכו, חזרו, דיפדפו קדימה ואחורה, סגרו את הספר באמצע והטיחו אותו ברצפה, ואז פתחו אותו שוב וביקשו להקריא, וחוזר … המשך קריאת הפוסט ילדים קוראים, ילדים הולכים

בספר מעט נשכח שיצא בשנת 1932 אנתרופולוג אמריקאי בשם קרל בראון תיעד תופעה לשונית מוזרה. בראון, שחקר שבט של פִּיגְמים באזור אפריקה המשוונית, הבחין שנשות השבט מרבות לשאול שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש. רק נשים שאלו שאלות מהסוג הזה והן הופנו תמיד לגברים, ובשונה משאלות רטוריות שבהן השואלת עונה על השאלה בעצמה הגברים דווקא ענו … המשך קריאת הפוסט שאלות ששואלים ילדים