יש מילה כזאת בעברית?

הילד שלי עלה השנה לכיתה א׳ ולצד מגוון הרגשות שהאירוע הזה עורר בי הייתי גם סקרנית לראות כיצד מלמדים בבית הספר כישורי שפה (מה שבזמני היה פשוט קריאה וכתיבה). בבית הספר של בני משתמשים בסדרת חוברות חדשה יחסית שנקראת קסם וחברים:

קסם, הגיבורה של החוברות, היא ילדה ג׳ינג׳ית חמודה וממושקפת, היא מצאה חן בעיני הבן שלי ולימוד הקריאה זרם על מי מנוחות. עד שלפני כמה ימים הילד הכין שיעורי בית עם אבא שלו והם קראו לי לראות את התרגיל הבא:

הם קראו לי מכיוון שהם התקשו לקבוע האם דַחְלִילָה (להבדיל מדַּחְלִילָהּ – הדחליל שלה) היא מילה בעברית (וגם קצת בגלל שהם חשבו שהתרגיל יעצבן אותי, מה שאכן קרה). אין לי מושג לאיזו תשובה ציפו כותבות החוברת, יכול להיות שבשונה משני הצמדים הראשונים (תלמיד-תלמידה, תרמיל-תרמילה) במקרה הזה השאלה נועדה להיות פחות חד-משמעית ולעורר דיון. כי אמנם המילה דחלילה לא מופיעה במילון ולא מוכרת על ידי האקדמיה ללשון עברית אבל אף דוברת עברית לא תתקשה להבין אותה. דחלילה אולי אינה מילה תקנית אבל היא אינטואיטיבית, כפי שהבינה גם המתרגמת של הספר The scarecrows’ wedding שתורגם לעברית כך:

ילד שמשיב שדחלילה זה דחליל-בת מבין מצויין את צורת הנקבה בעברית (כמו ילד שאומר גַּנָּבָה במקום גַּנֶּבֶת). מה הוא אמור ללמוד מתרגיל שגורם לו לפקפק בכך שדחלילה היא מילה ״אמיתית״? מה יקרה בפעם הבאה שהוא יפגוש מילה בלתי מוכרת וירצה לדעת מה צורת הנקבה שלה – האם הוא יסמוך על הידע הלשוני שלו וינסה להסיק את התשובה בעצמו או שהוא יפנה למבוגר כדי שיגיד לו איך צריך לומר?

בחוברת יש תרגילים נוספים מאותו סוג:

התרגיל הזה עוסק בצורת הרבים, והילדים אמורים לזהות שבשונה מענן או ברק למילה ברד אין צורת רבים בעברית (או ביתר דיוק – שברד זו כבר צורת רבים, כמו מים). אבל למה לא בעצם? הרי ברד זה טיפות גשם שקפאו ולגשם יש צורת רבים – גשמים. מסתבר שאני לא היחידה שחושבת ככה:

גם הבן שלי, שהבין מיד שהוא אמור לסמן שהמילה בְּרָדִים אינה קיימת בעברית, תהה מדוע: ״אם יורד ברד במקום אחד, ובאותו זמן יורד ברד גם במקום אחר, למה זה לא בָּרָדִים?״ אז מה התרגיל לימד אותו? האם הוא פיתח את ההבנה שלו את צורת הרבים בעברית או שהוא לימד אותו לענות את מה שמצפים ממנו גם כשזה לא נראה לו הגיוני כי לשפה יש חוקים שרירותיים שאין טעם לנסות ולהבין?

יש תפיסה נפוצה שחלקים בשפה הם שרירותיים ולכן צריך לשנן את חוקי השפה כי לא תמיד אפשר למצוא בהם הגיון. התפיסה הזו מקבלת ביטוי מזוקק בספרה של בתיה בן דור ככה זה בעברית:

הספר כולל שלל דוגמאות למילים בעברית שלכאורה אין בהן הגיון, למשל: 

״כשיש עננים אומרים – היום מעונן. וכשיש גשם אומרים – היום מְגֻשָּׁם? – מה פתאום?! כשיורד גשם אומרים – היום גשום.״ כל דוגמא כזו מסתיימת בשאלה – למה? והתשובה תמיד זהה – ככה זה בעברית. 

זה ספר חמוד שזכה להצלחה רבה – הוא קורץ להורים חובבי שפה ומשחקי מילים ועל הדרך גם מלמד את הילד מילים חדשות, אז מה הבעיה? הבעיה היא למשל עם הדוגמא הבאה:

כשהבן שלי התחיל להתפשט בכוחות עצמו נוצר לנו טקס קבוע לפני המקלחת: הוא היה נכנס לחדר האמבטיה, מתפשט, ואז קורא לי – אמא, בואי, אני פָּשׁוּט! השימוש בפָּשׁוּט היה כל כך מתבקש שעד היום אני שולחת אותו למקלחת לְפַשֵּׁט את עצמו (זה לא הפריע לו ללמוד עם הזמן גם את הצורות האחרות – להתפשט וערום, ולהשתמש גם בהן). 

מאחורי הטון המשועשע של השירים של דתיה בן דור אני מזהה נוּקְשׁוּת וקוֹנְפוֹרְמִיוּת שמתבטאות בתביעה לציית לחוקי השפה ולא לערער עליהם גם כאשר הם נראים שרירותיים. בכל שפה יש כללים שמיושמים בעקביות ולצידם מתקיימים גם יוצאי דופן שהסיבות שהובילו להיווצרותם כבר לא ברורות לנו אבל אנחנו מקפידות לציית להם כי ״ככה זה בעברית״. לעומת זאת ילדים, שעוד לא מכירים את היוצאים מהכלל, אומרים בֵּיצוֹת במקום ביצים, נָגוּב במקום מְנוּגָּב, ועוֹפִים במקום עוֹפוֹת (כל הדוגמאות לקוחות משירים של בן דור. הראשונה נפוצה מאוד בקרב ילדים).

בן דור מעידה על עצמה שהיא אוהבת את השיבושים הקטנים והמצחיקים של ילדים: ״השגיאות המתוקות הללו הן לא שגיאות, אלא חלק מהיצירתיות של השפה״ היא אומרת. השירים שלה מבקשים לחגוג את היצירתיות הזו אבל המסר שהם מעבירים הוא ש-״השגיאות המתוקות״ מותרות בערבון מוגבל בלבד: הן מותרות בגבולות השיר שהוא היתולי בהגדרה, ולילדים עד גיל מסויים שאחריו מְצַפִּים מהם להפוך לאזרחים צייתנים של השפה העברית. לא סתם כל בית בשיר מסתיים בציווי – ״ככה זה בעברית״ המציג את השפה ככוח עליון שדרכיו נסתרות מאיתנו אבל חובה עלינו לכבדן.

אלא שהשפה אינה כוח עליון, היא עובדת ציבור – היא שייכת לנו ותפקידה לשרת אותנו, הדוברות והדוברים שלה. גם היוצאים מהכלל, שכיום נראים לנו שרירותיים, נוצרו על ידי דוברות השפה שקדמו לנו מסיבות פונקציונליות, למשל כדי להקל על ההגייה. היחס שלנו לשפה מזכיר את הסיפור על בגדי המלך החדשים: אנחנו ממהרים לכופף את הראש בפני סמכותה של השפה, אלא שהסמכות הזו מתקיימת רק בגלל שאנחנו מאפשרים לה להפעיל עלינו את כוחה הבלתי נראה. וכמו בסיפור – הילדים הם מי שיכולים, אם רק ניתן להם, להזכיר לנו שהציות העיוור אינו הכרחי.

ילד שמבקש מאמא לַחְתּוֹךְ לו את התותים כי הוא רוצה אותם חְתוּכִים, ומשוויץ בשַׁרְבִיט הגדולה שלו (כי בעברית -ית היא סיומת אופיינית לנקבה), ובוכה כי הכוס שלו נִשְׁבַּרָה (כמו הצעצוע שלו שנִשְׁבַּר), וכועס על הגנבת שמְהַפֶרֶת את החוק לא צריך שיסבירו לו איך להגיד בעברית, הוא כבר מדבר עברית. ילדים הם מטבעם אַקְטִיבִיסְטִים לשוניים, ההסבר ״ככה זה בעברית״, גם כשהוא נאמר בטון משועשע, הופך אותם לפסיביים ומלמד אותם ללכת בתלם במקום להשתמש בשפה כדי לפתח את החוש הביקורתי שלהם.

או כפי שסיכם זאת המהפכן הפרטי שלי: