הפוסט הזה נכתב בעיקבות דברים של אמא לילדה עם מוגבלות שהסבירה מדוע חשוב לה לעודד את הבת שלה לגלות מרדנות ולא להתנהג תמיד כמו שצריך. אני כותבת על איך הנטייה לְרַצות, שמאפיינת ילדים ואנשים עם מוגבלות, משפיעה לרעה על היכולת שלהם לתקשר בצורה אפקטיבית, וגם מעלה נקודה למחשבה על שיחות עם ילדים ללא מוגבלות.
תגית: דוגמאות מהילד שלי
לתת לילד לבחור
הפוסט הזה עוסק באיך מלמדים ילדים את המלאכה העדינה והמורכבת של קבלת החלטות. גם אתן שמעתן שחשוב לתת לילד לבחור בעצמו מגיל צעיר, אבל רק מתוך 2-3 אפשרויות שקבעתן עבורו מראש? אז אני ממליצה לעשות אחרת.
קריאת ספרים עם ילדים (אִינְטֶרְלוּד)
תכננתי לפרסם ברצף את שלושת חלקי הסדרה על קריאת ספרים עם ילדים, אבל הייתי חייבת לעשות הפסקה קצרה כדי לכתוב על משהו שקרה לי השבוע.
״אבל אמא, לא חיכית…״ – מחשבות נוספות על שאלות ששואלים ילדים
הפוסט הזה נכתב בעיקבות תגובות שקיבלתי על פוסט קודם שעסק ב-שאלות ששואלים ילדים. יש בו מחשבות על מקומם של ילדים בחברה שלנו וגם התלבטויות אישיות שלי כאמא.
סימני הניקוד
מחשבות על סימני הניקוד ו(חוסר) התאמתם לחיינו בעיקבות מתיחת אחד באפריל של האקדמיה ללשון העברית
יש מילה כזאת בעברית?
מחשבות על הצורך לציית לחוקי השפה שהתעוררו בעיקבות תרגיל בחוברת ללימוד קריאה של הבן שלי.
עֲשָׂרָה ילדות, או: איך להתאמן בלא לתקן
פוסט קצרצר על הבן שלי ועלי, כולל טיפ להתגברות על הדחף לתקן ילדים.
ילדים קוראים, ילדים הולכים
לפני כשנה וחצי כתבתי מאמר שבמסגרתו צפיתי בסרטונים של אמהות קוראות ספרים עם ילדיהן הפעוטים. חרף המאמצים הניכרים של האמהות שהילדים ישבו בשקט ויקשיבו לסיפור ברצף מתחילתו ועד סופו רובם התנהגו אחרת לגמרי – הם קמו, הלכו, חזרו, דיפדפו קדימה ואחורה, סגרו את הספר באמצע והטיחו אותו ברצפה, ואז פתחו אותו שוב וביקשו להקריא, וחוזר … המשך קריאת הפוסט ילדים קוראים, ילדים הולכים
לתקן או לא לתקן? זו השאלה!
כשהילד שלי מבקש ״ליסוע באופניים החדשות״ ולקנות ״שלוש צעצועים״ זה צורם לי באוזן ואני רוצה לתקן אותו. אבל ״שגיאות״ של ילדים לא מבטאות חוסר ידע, בדיוק להפך: ילד שאומר בֵּיצוֹת במקום בֵּיצִים או פְּרִיאִים במקום פֵּירוֹת מבדיל בין זכר לנקבה ויודע איך הם נשמעים בדרך כלל בעברית.ילד שאומר ״הִלְכַּדֵתִּי אותו במלכודת״ מכיר את בניין הִפְעִיל … המשך קריאת הפוסט לתקן או לא לתקן? זו השאלה!
כוונה תקשורתית
כשהבן שלי היה בן שנה-וחצי-שנתיים הפעילות האהובה עליו היתה להתנדנד בגינה. הייתי מנדנדת אותו במשך מה שהרגיש כמו שעות ומלווה את הנדנוד בשירה, ספק כדי לשעשע אותו ספק כדי להפיג את המונוטוניות. רפרטואר השירים שלי לא היה מדהים, וכלל את כל החשודים המיידיים – נד-נד, רד אלינו אוירון, במדינת הגמדים. יום אחד, בעודי מנדנדת ושרה, … המשך קריאת הפוסט כוונה תקשורתית
