על דוברים מְרַצִים ודוברות מרדניות

הפוסט הזה נכתב בעיקבות דברים של אמא לילדה עם מוגבלות שהסבירה מדוע חשוב לה לעודד את הבת שלה לגלות מרדנות ולא להתנהג תמיד כמו שצריך. אני כותבת על איך הנטייה לְרַצות, שמאפיינת ילדים ואנשים עם מוגבלות, משפיעה לרעה על היכולת שלהם לתקשר בצורה אפקטיבית, וגם מעלה נקודה למחשבה על שיחות עם ילדים ללא מוגבלות.

ילדים קוראים, ילדים הולכים

לפני כשנה וחצי כתבתי מאמר שבמסגרתו צפיתי בסרטונים של אמהות קוראות ספרים עם ילדיהן הפעוטים. חרף המאמצים הניכרים של האמהות שהילדים ישבו בשקט ויקשיבו לסיפור ברצף מתחילתו ועד סופו רובם התנהגו אחרת לגמרי – הם קמו, הלכו, חזרו, דיפדפו קדימה ואחורה, סגרו את הספר באמצע והטיחו אותו ברצפה, ואז פתחו אותו שוב וביקשו להקריא, וחוזר … המשך קריאת הפוסט ילדים קוראים, ילדים הולכים

לתקן או לא לתקן? זו השאלה!

כשהילד שלי מבקש ״ליסוע באופניים החדשות״ ולקנות ״שלוש צעצועים״ זה צורם לי באוזן ואני רוצה לתקן אותו. אבל ״שגיאות״ של ילדים לא מבטאות חוסר ידע, בדיוק להפך: ילד שאומר בֵּיצוֹת במקום בֵּיצִים או פְּרִיאִים במקום פֵּירוֹת מבדיל בין זכר לנקבה ויודע איך הם נשמעים בדרך כלל בעברית.ילד שאומר ״הִלְכַּדֵתִּי אותו במלכודת״ מכיר את בניין הִפְעִיל … המשך קריאת הפוסט לתקן או לא לתקן? זו השאלה!

כוונה תקשורתית

כשהבן שלי היה בן שנה-וחצי-שנתיים הפעילות האהובה עליו היתה להתנדנד בגינה. הייתי מנדנדת אותו במשך מה שהרגיש כמו שעות ומלווה את הנדנוד בשירה, ספק כדי לשעשע אותו ספק כדי להפיג את המונוטוניות. רפרטואר השירים שלי לא היה מדהים, וכלל את כל החשודים המיידיים – נד-נד, רד אלינו אוירון, במדינת הגמדים. יום אחד, בעודי מנדנדת ושרה, … המשך קריאת הפוסט כוונה תקשורתית