הפוסט הזה הוא החלק השלישי והאחרון בסדרה של פוסטים שעוסקים בקריאת ספרים עם ילדים. את החלקים הקודמים בסדרה כתבתי בקלות יחסית, אבל את הפוסט הזה לקח לי הרבה זמן לכתוב. למרות שידעתי מה אני רוצה להגיד התקשיתי למצוא את הדרך הנכונה להעביר את המסר. פריצת הדרך התרחשה, כמה מפתיע, בזמן שקראתי ספר עם הבן שלי. הספר שקראנו סיפק לי דוגמא שממחישה בצורה מושלמת את הנקודה שברצוני להעביר.

בפוסט מתואר כיצד נהוג לקרוא עם ילדים ב-3 קהילות שונות בארה״ב. עם חלק מהתיאורים קל לי להזדהות, וחלקם זרים לי מאוד. אני משתמשת בהשוואה בין הגישות השונות כדי לחשוב מחדש על האופן שבו אני מקריאה לילד שלי.

זה הפוסט הראשון (מתוך שלושה) בסדרה שעוסקת באיך שאנחנו מקריאות ספרים לילדים. הפוסט מתאר מנהגים נפוצים בקרב הורים כאשר הם מקריאים לילדיהם. רבים מהמנהגים האלו מקבלים תמיכה נלהבת מנשות מקצוע בטענה שהם תורמים לפיתוח כישורי השפה של הילד. אבל אני שואלת האם הם באמת מקיימים את כל מה שהם מבטיחים, והאם יש דרכים אחרות שבהן אפשר לקרוא עם ילדים.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות תגובות שקיבלתי על פוסט קודם שעסק ב-שאלות ששואלים ילדים. יש בו מחשבות על מקומם של ילדים בחברה שלנו וגם התלבטויות אישיות שלי כאמא.

מחשבות על הצורך לציית לחוקי השפה שהתעוררו בעיקבות תרגיל בחוברת ללימוד קריאה של הבן שלי.

לפני כשנה וחצי כתבתי מאמר שבמסגרתו צפיתי בסרטונים של אמהות קוראות ספרים עם ילדיהן הפעוטים. חרף המאמצים הניכרים של האמהות שהילדים ישבו בשקט ויקשיבו לסיפור ברצף מתחילתו ועד סופו רובם התנהגו אחרת לגמרי – הם קמו, הלכו, חזרו, דיפדפו קדימה ואחורה, סגרו את הספר באמצע והטיחו אותו ברצפה, ואז פתחו אותו שוב וביקשו להקריא, וחוזר … המשך קריאת הפוסט ילדים קוראים, ילדים הולכים