בפוסט מתואר כיצד נהוג לקרוא עם ילדים ב-3 קהילות שונות בארה״ב. עם חלק מהתיאורים קל לי להזדהות, וחלקם זרים לי מאוד. אני משתמשת בהשוואה בין הגישות השונות כדי לחשוב מחדש על האופן שבו אני מקריאה לילד שלי.

זה הפוסט הראשון (מתוך שלושה) בסדרה שעוסקת באיך שאנחנו מקריאות ספרים לילדים. הפוסט מתאר מנהגים נפוצים בקרב הורים כאשר הם מקריאים לילדיהם. רבים מהמנהגים האלו מקבלים תמיכה נלהבת מנשות מקצוע בטענה שהם תורמים לפיתוח כישורי השפה של הילד. אבל אני שואלת האם הם באמת מקיימים את כל מה שהם מבטיחים, והאם יש דרכים אחרות שבהן אפשר לקרוא עם ילדים.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות תגובות שקיבלתי על פוסט קודם שעסק ב-שאלות ששואלים ילדים. יש בו מחשבות על מקומם של ילדים בחברה שלנו וגם התלבטויות אישיות שלי כאמא.

על אף האהבה שלי לפילוסופיה התרחקתי מהתחום בהדרגה כאשר התחלתי לעסוק בשפה. זה קרה בגלל שאני חושבת על שפה בצורה שונה מאוד מאיך שפילוסופים חושבים על הנושא. הפוסט הזה חוזר אל דיון פילוסופי שאני אוהבת במיוחד. בעיני הדיון הזה הוא דוגמא לכמה שפילוסופים טובים בלשאול שאלות עמוקות וחשובות, אבל הוא גם מראה שבשביל למצוא תשובות לשאלות האלו לא מספיק דיון תיאורטי בלבד.

מחשבות על סימני הניקוד ו(חוסר) התאמתם לחיינו בעיקבות מתיחת אחד באפריל של האקדמיה ללשון העברית

מחשבות על הצורך לציית לחוקי השפה שהתעוררו בעיקבות תרגיל בחוברת ללימוד קריאה של הבן שלי.

הפוסט הזה עוסק באילוצים שמופעלים עלינו כשאנחנו משתמשות בשפה ומשפיעים על איך שאנחנו מדברות, בדרך כלל מבלי שאנחנו שמות לב. יש בו דוגמאות מעברית וגם מאנגלית, וגם דוגמאות משעשעות מילדים שמוצאים פתרונות יצירתיים במיוחד לאילוצים שמופעלים עליהם.

פוסט קצרצר על הבן שלי ועלי, כולל טיפ להתגברות על הדחף לתקן ילדים.