את הסיפור הבא שמעתי ממרצָה לבלשנות במהלך קורס שלימדנו ביחד. זו מעין אגדה אורבנית של בלשנים על מנהג יוצא דופן שהתגלה אצל שבט ילידי באי קטן באוקיינוס השקט:
נשות ואנשי השבט מאמינות שכדי שתינוק ילמד לשבת חייבים לאמן אותו בישיבה מגיל צעיר. מכיוון שכך, כל התינוקות בשבט נלקחים באופן קבוע אל חוף הים, שם מושיבים אותם בחול ומקיפים אותם בחול לח שתומך בהם כדי שישבו זקוף ויתאמנו בישיבה. השיטה מוכיחה את עצמה כבר מאות שנים: אחרי תקופה של אימונים כל התינוקות בשבט לומדות לשבת בכוחות עצמן! כמובן שאף הורה לא מעלה על דעתו לוותר על הטקס ולהסתכן בכך שבנה או בתה לא ילמדו לשבת.
כשמספרות את הסיפור הזה במסגרת שיעור בבלשנות האנלוגיה ברורה: כמו שתינוקות לומדים לשבת בין אם מאמנים אותם לכך ובין אם לא, כך גם רוב הילדים ילמדו לדבר גם אם הוריהם לא ישקיעו בכך מאמצים מיוחדים. אף על פי כן – בחברות מערביות הורים משקיעים משאבים עצומים כדי ללמד את הילדות הפעוטות שלהם משהו שרובן ילמדו מעצמן, והם עושים זאת בעידודן הנמרץ של חוקרות ומומחים להתפתחות שפה.
אחד הדברים שממליצים להורים לעשות הוא לדבר אל ילדיהם הרכים בהוֹרִית (התרגום לעברית של parentese – דיבור מוּכְוָון ילדים). מאפייני ההורית בוודאי מוכרים לכן: זו הנטייה להתאים את הדיבור שלנו לילדים על ידי שימוש בקול גבוה, באינטונציה מודגשת ולרוב גם עולצת, בהגייה איטית תוך שימוש במילים פשוטות ועם חזרות מרובות. לא כל ההורים מדברים כך אל ילדיהם, והמינון והסגנון המדוייק משתנים מהורה להורה, אך מדובר בתופעה רווחת בחברות מערביות (הנה כתבה לדוגמא המפליגה בחשיבות ההורית ומעודדת הורים לדבר כך אל ילדיהם).
בדומה להושבת הילדים בחול גם השימוש בהורית הוא מנהג משעשע ולא מזיק, אך גם לא הכרחי לרכישת שפה. ישנן תרבויות שבהן הורים לא מדברים אל ילדיהם בצורה מיוחדת או מותאמת, וישנן אפילו תרבויות שבהן כמעט ולא מדברים ישירות אל ילד לפני שהוא לומד לדבר בעצמו. בכל התרבויות האלו ילדים לומדים לדבר ולהשתמש בשפה. בכל זאת – ישנם לא מעט מחקרים שממליצים על השימוש בהורית בטענה שזה משפר את כישורי השפה של הילד. מכיוון שתמיד הרגשתי שמדובר במנהג מוזר בדקתי מה בדיוק המחקרים האלו טוענים שביכולתה של ההורית לשפר.
המחקרים על הורית מתמקדים לרוב באוצר המילים של הילדה (כמה מילים היא יודעת בגיל מסויים). מילים זה משהו שקל יחסית לספור ולכן אוצר מילים הוא מדד נוח להשוואה בין ילדים. אבל ההתמקדות באוצר מילים מייצרת תפיסה צרה וחד-ממדית שרואה בשפה אוסף של מילים ותו לא, ומגדירה התפתחות שפה כמרוץ שמטרתו הכרה של כמה שיותר מילים כמה שיותר מוקדם (אני חושבת על זה לפעמים כגישה האולימפית לשפה כי זה מזכיר לי את הסיסמא האולימפית – מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר). אלא ששפה היא לא תחרות וגם לא הישג כמותי. שפה היא אמצעי ליצירת קשר, לביטוי עצמי ולהשפעה על הסביבה, ואלו דברים שהרבה יותר קשה לְכַמֵּת ולמדוד.
תומכות ההורית עשויות לטעון, במידה מסויימת של צדק, שגם אם שפה זה לא רק מילים הרי שלמידת המילים הראשונות היא בכל זאת אבן דרך התפתחותית, ואולי ההישג הלשוני הכי משמעותי של ילדות בשנה-שנתיים הראשונות לחייהן. עדיין, אני חושבת שספירה של כמות המילים שילדה יודעת היא מדד בעייתי שלא משקף את היכולות הלשוניות שלה. ספירה של מילים מתעלמת למשל מכך שלמילה אחת יכולים להיות שימושים שונים. ילד יכול להשתמש במילה עוגיה לפעמים כדי לבקש עוגיה, לפעמים כדי להגיד שטעים לו, ובפעמים אחרות כדי להסב את תשומת ליבו של אבא לציור של עוגייה בספר. חוקר שסופר מילים יספור את כל השימושים האלו כמילה אחת.
בנוסף, ספירה של מילים מתמקדת במילים מוכרות, היא מתעלמת ממילים שהילד ממציא או ממקרים שבהם הוא משתמש במילה במשמעות שונה מהמקובל כדי לבטא רעיון שאין לו עדיין מילים מתאימות בשבילו, למשל ילדה שאומרת ״החתונה שלה נחתכה לשתיים״ כי היא עדיין לא מכירה את המילה גירושים (הפוסט על אילוצים בשפה כולל את הדוגמא הזו ודוגמאות נוספות לשימושים יצירתיים של ילדים בשפה). האם מקרים כאלו לא מעידים יותר על כישורי השפה של ילדה מאשר היכולת שלה לשנן עוד שם של חיה שהיא ראתה בספר?
אבל מה שהכי מזיק בעיני במחקרים על הורית הוא היחס ההישגי לשפה שעולה מהם. החוקרות שמבצעות מחקרים כאלו לא בודקות למשל האם ההורה מרגיש בנוח לדבר בהורית עם הילד שלו, זו לא נחשבת שאלה רלוונטית. מכיוון שהמטרה המוצהרת היא למנף את השפה לקידום הצלחתו העתידית של הילד ההורה נדרש לשים בצד את העדפותיו האישיות ולתפוס את עמדת ״המורה-בבית״ (in-home teacher) – מי שתפקידו לעזור לילדה/תלמידה ללמוד את החומר ביעילות. עמדת המורה מרגישה טבעית להורים רבים והם זולגים לתוכה בקלות. זו עמדה נוחה מבחינה זו שהיא עוזרת לארגן את האינטראקציה עם הילד, מגדירה את התפקידים של המבוגר ושל הילד בשיחה, ומספקת תכלית לפעילות המשותפת. אבל מה אנחנו מפספסות כשאנחנו מתמקמות בעמדת המורה?
מעמדת המורה קשה יותר להקשיב לילד. הלחץ לחשוף את הילדה לעוד ועוד מילים חדשות לא מעודד אותנו לעצור ולהבחין בניואנסים של מה שהילדה עושה עם המילים שהיא כבר יודעת. הגישה האולימפית מניחה שיותר זה יותר, אבל לפעמים דווקא ילד שמכיר פחות מילים עושה יותר דברים עם המילים שיש לו. הלחץ ללמד מקשה עלינו גם להקשיב לעצמנו. לכל הורה יש את האופן שבו היא משתמשת בשפה ואת הדברים שהיא אוהבת לעשות, דברים שאפשר לשתף בהם את הילד, אבל הציווי ללמד מילים ממקד אותנו ברפרטואר לשוני מצומצם שכולל בעיקר הסברים, תאורים, קריאה בשמות של דברים ושאילת שאלות. כשאנחנו עסוקות בלתפקד כמורות אנחנו לא עוצרות לשאול את עצמנו האם אנחנו חוות סוג כזה של אינטראקציה עם הילד כמקרבת או מרחיקה? האם אנחנו מרגישות שהיא עוזרת לנו להבין את הילד שלנו או דווקא מבלבלת אותנו? אנחנו לא שואלות את עצמנו אם נעים ונוח לנו באינטראקציה כי אלו לא שאלות שעולות בדרך כלל בהקשר לימודי.
לסיום חשוב לי להדגיש שזה לא פוסט נגד הורית. מי שמרגיש לה טבעי לדבר ככה – זה לגמרי בסדר. מי שלא – זה בסדר גם. אני כן חושבת שכשאנחנו מדברות עם ילדים אנחנו לא צריכות להרגיש שאנחנו ממלאות משימה. אני מאמינה בכל ליבי בכוחה של השפה לחולל שינוי חיובי בגיל הרך, אבל אסור שהשימוש בשפה כאמצעי לשיפור וקידום היכולות של הילד יפגע בתקשורת ובקשר שלו עם הוריו. קשה לי גם עם הגישה לפיה תפקידה של החוקרת או המומחית הוא ללמד את ההורה איך ״נכון״ לדבר אל הילד. במקום לכפות על הורים צורות תקשורת שלא מרגישות להם בנוח הייתי שמחה לראות גישה אחרת, ששמה את הדגש על התבוננות ולא על הוראה, שמעצימה הורים במקום לתקן אותם, שלא אומרת לאמהות מה צריך לעשות אלא עוזרת להן לגלות ולשכלל את מה שהן עושות היטב גם ככה.
בְּשׁוּלֵי השפה 
הי,
אהבתיאהבתי
שלום יפעת, תודה שקראת והגבת על הפוסט. אני אנסה להגיב לנקודות שהעלית:
הפוסט שכתבתי נועד להיות ביקורתי ולאתגר הנחות רווחות בתחום של התפתחות שפה שהרבה אנשים (גם בתחום המחקר) מקבלים כמובנות מאליהן מבלי לבדוק אותן. אני מקווה שלפחות סיפקתי חומר למחשבה.
אהבתיאהבתי