למה ילדים עונים תשובות לא נכונות?

חברה שלחה לי סרטון של הבן שלה, הוא בן 3 וחצי. בסרטון הוא עומד ליד שולחן עם צבעי גואש בזמן שהאמא (שמצלמת את הסרטון) מנסה לעודד אותו לצייר:

לנוכח הסירוב העיקש של הילד האמא משנה טקטיקה ומנסה ליזום משחק עם הצבעים השונים: 

הילד כוכב והסרטון חמוד להפליא, אבל חברתי התלוננה שאי אפשר לשלוח אותו לסבתא כי הסבתא לא מאמינה שהתשובות שגויות בכוונה ודואגת שהילד לא יודע את שמות הצבעים…

---

הסבתא כמובן דואגת לחינם. ילדים בסביבות גיל שנתיים-שלוש שעונים תשובות לא נכונות לשאלות שהם מכירים זו תופעה נפוצה. תמיד תהיתי למה הם עושים את זה, ואין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזו, אבל אני מנצלת את הסרטון של חברתי כדי להציע כמה תשובות אפשריות. 

הילד בסרטון מצביע בסופו של דבר על הצבע הנכון בכל פעם, ולכן מתבקש להניח שהוא עונה תשובות שגויות בכוונה, אולי כי הוא לא רוצה להצטלם או כי אין לו חשק לשתף פעולה עם השאלות של אמא. אבל ההסבר הזה לא מספק – אם הילד לא מעוניין להשיב על השאלות למה הוא לא מתעלם מהן או פשוט הולך (כפי שהוא עושה דקה מאוחר יותר כשאמא שוב מנסה לגרום לו לצייר)? מכיוון שהילד בחר להישאר ולהמשיך באינטראקציה עם אמא, אני שואלת את עצמי מה הוא ניסה להשיג בשיחה? מה היתה המטרה של התשובות שהוא נתן?

השאלות שאמא מציגה הן מהסוג שמבוגרים מרבים להפנות לילדים: המטרה שלהן היא לא השגת ידע (האמא הרי יודעת את שמות הצבעים), וגם לא בחינת הידע של הילד (האמא יודעת שהוא יודע את שמות הצבעים), מטרת השאלות היא לגרום לילד להפגין את הידע שלו (בפני המצלמה ובפני סבתא). אלא שהילד במקרה הזה לא מעוניין להפגין את הידע שלו, ובמקום זה הוא הופך את השאלות למשחק משעשע שגם אמא מצטרפת אליו. 

הסרטון חושף את יחסי הכוח העדינים בין הורים לילדים. במובן מסויים הילד יוצא כאן כשידו על העליונה: הוא נהנה מהמשחק שיצר וגם מפגין את השליטה שלו בסיטואציה, כשבמקום להיכנע לציפייה של אמא הוא גורם לה להצטרף לפעילות שהוא בחר. אבל כששלחתי את הסרטון לקולגה, שגם היא חוקרת שפה, היא ראתה את הדברים קצת אחרת ממני. 

הקולגה שלי תהתה עד כמה הבחירה של הילד להשאר ולא ללכת כשאמא מתחילה לשאול אותו על הצבעים היא באמת בחירה חופשית. היא הצביעה על כך שבמקרים רבים השאלות שמבוגרים מפנים לילדים הן בעצם ציווי או דרישה או לכל הפחות הצעה נחרצת במסווה של שאלה. היא נתנה בתור דוגמא שאלות מהסוג הזה –

כשמבוגר שואל ילדה אם היא רוצה לעשות משהו הרבה פעמים הכוונה אינה לברר האם הילדה מעוניינת אלא לרמוז לה שזה מה שהמבוגר רוצה ומצפה ממנה לעשות. ילדים מודעים לפערי הכוחות בינם לבין מבוגרים, הם מבינים את הכוונה מאחורי השאלה ומגיבים בהתאם. 

כשמסתכלים על הסרטון בצורה כזו התושייה של הילד עדיין בולטת – הוא הצליח להפוך פעילות שהוא לא היה מעוניין בה למשחק שהוא נהנה ממנו. עם זאת, הבחירה שלו מצטיירת פחות כבחירה חופשית ויותר כמו תמרון שהוא נאלץ לבצע בתוך המרחב המסויים שבו הוא מורשה לפעול.

---

שאלות הן יצורים לשוניים מתעתעים. לכאורה הן מזמינות מגוון של תגובות ותורמות ליצירת דיון פתוח. בפועל, שאלות מפעילות לא מעט כוח על בן או בת השיח, לא רק מול ילדים אלא גם בשיחה בין אנשים בוגרים. הצגה של שאלה מאלצת את בת השיח להשיב (היא חופשיה כמובן לא לענות, אבל הימנעות מתשובה כבר אינה צעד נייטרלי בשיחה). מעבר לכך, השאלה ממסגרת את התגובה ולעיתים קרובות כבר מכתיבה את הכיוון שלה. במילים אחרות – השואל הוא לרוב בעל הכוח ומי שמנתב את השיחה.

---

יחסי אם ובנה לא דומים ליחסים בין סטודנטית למרצה באוניברסיטה, ועדיין – לא בטוח שכל תגובה של הילד בסרטון היתה מתקבלת באותה מידה של רוח טובה מצד האם. לאמא שצילמה את הסרטון היתה מטרה – היא רצתה לצלם את הילד שלה עושה משהו עם הצבעים שהיא הניחה לפניו (עדיף משהו שאפשר להשוויץ בו בפני סבתא). כשהניסיון לגרום לו לצייר איתם נכשל היא פנתה לתוכנית ב׳ – לגרום לו לדבר עליהם. הילד לא שש לשתף פעולה עם אף אחת מהתוכניות של האם, אבל הוא גם הבין מה היא רוצה ובחר באפשרות שנשארת בגבולות הגזרה שאמא הכתיבה.

אני חושבת שכהורים אנחנו לא תמיד מרגישים בנוח עם הכוח שיש לנו על הילדים שלנו, כוח שאנחנו מפעילות עליהם באופן בלתי נמנע גם כשאנחנו מתייחסות אליהם בעדינות ובפתיחות כפי שנוהגת האמא בסרטון. רובנו מבינים שאין מנוס מלהפעיל סמכות מדי פעם כדי להבטיח שהילדה תלך לבית הספר ולא תאכל ממתקים כל היום. אבל קשה לנו להשלים עם כך שיש מידה של הפעלת כוח גם באינטראקציות שגרתיות ונעימות כמו השאלות החמודות שאנחנו מפנות לילדים.

אבל מה שיפה ביחסי כוח הוא שיש להם תמיד גם צד שני. תגובות סרבניות כמו של הילד בסרטון אמנם חושפות את הלחץ הסמוי שמופעל על ילדים להשביע את רצון המבוגרים סביבם, אבל הן גם מבטאות את היכולת המרשימה של ילדים להתמודד עם הלחץ הזה. גילויי המרדנות של הילד בסרטון מסמנים לאמא שהוא לא מעוניין בפעילות שהיא מציעה, אבל הם עושים זאת בהתחשבות ובאמפתיה: במקום לשבור לגמרי את הכלים ולעזוב את החדר או להגיב על השאלות בשתיקה רועמת הילד בוחר להתחשב ברצונות של אמא ומוצא את הדרך להציג בפני המצלמה פעילות כלשהי עם הצבעים.