קריאת ספרים עם ילדים (אִינְטֶרְלוּד)

בבית הקפה השכונתי שלי יש מדף ספרי קריאה שיש בו גם כמה ספרים לילדים.

לפני שבוע ישבתי שם עם הבן שלי שלמד השנה לקרוא. הוא שלף מהמדף ספר לפעוטות וביקש להקריא לי אותו.

הסכמתי בשמחה, והילד התחיל להקריא:

— ״הַיּוֹם הוּא יוֹם חָשׁוּב מְאֹד. אַרְנָבוֹן מֵבִיא מַתְּנַת יוֹם...״ 
—  הוא עצר לפני המילה הבאה – הֻלֶּדֶת. חשבתי שאולי הוא מתקשה לקרוא אותה, אז נתתי רמז: ״הֻ...״
— מסתבר שממש לא הייתי בכיוון: ״לא, אמא, תגידי אַתְּ! – יוֹם...״ 
— השלמתי ״הֻלֶּדֶת״, והילד הנהן בשביעות רצון והמשיך להקריא באותו האופן, כשמדי פעם הוא עושה הפסקה
     ומשאיר לי להשלים את המילה החסרה. גם טון ההקראה שלו השתנה, והפך לדידקטי באופן בולט לפני כל 
     הפסקה כזו. 

זו לא הפעם הראשונה שהילד מקריא לי – הוא מקריא טקסטים מתוך חוברות הלימוד כחלק משיעורי הבית שלו ולפעמים גם סתם בשביל הכיף, הוא מקריא שלטים ברחוב, וכשאנחנו קוראים ספר ביחד הוא מקריא בעצמו קטעים נבחרים (הוא אוהב במיוחד להקריא את כותרות הפרקים). אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא הקריא לי ספר שנועד בבירור לפעוטות קטנים, וגם הפעם הראשונה שהוא הקריא ככה – בטון דידקטי, כשהוא משאיר לי להשלים מילים. כשסיימנו את הספר שאלתי אותו למה הוא הקריא בצורה כזו. הוא בהה בי במבט מעט משתומם והשיב –

״אבל את מקריאה ככה…״

עכשיו כשהוא קורא בעצמו הילד שלי ניסה להחליף תפקידים: הוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר המקריא, והניח שזה כולל גם את הזכות להיות זה שמנווט את הפעילות ומציג את השאלות במהלך ההקראה. הילד מילא את התפקיד שלו למופת, אבל אני כָּשלתי במילוי תפקידי כילדה בגלל שפירשתי את השינוי בחלוקת התפקידים כשגיאה מצידו. כשהוא עשה הפסקה בקריאה חשבתי שהוא מתקשה לקרוא וניסיתי לעזור לו, ובכך רק חזרתי והדגשתי את חלוקת התפקידים המקורית בינינו שבה הוא התלמיד ואני מלמדת, חלוקת תפקידים שהוא ניסה לשנות עכשיו כשהוא כבר קורא בעצמו. 

כששיחזרתי את הסיטואציה נזכרתי בסרטון שצפיתי בו במסגרת מאמר שכתבתי. בסרטון השתתפו אֵם ובנהּ בן הכמעט שנתיים שהקריאו ביחד ספר. הילד שיתף פעולה עם ההקראה של האם – הוא ישב בחיקה, השיב על שאלותיה, והקפיד לדקלם את הפזמון החוזר שהופיע בסוף כל עמוד בספר. בעמוד האחרון, לאחר ששיתף פעולה במשך רוב ההקראה, הילד עשה ניסיון דומה למה שעשה הבן שלי – הוא ניסה להחליף תפקידים עם אמו ולהזמין אותה לדקלם את הפזמון החוזר במקומו. אבל האמא התקשתה לפענח את המהלך של הילד, ופירשה אותו כפי שאני פירשתי בהתחלה – כשגיאה. היא חזרה והזכירה לו מה הוא אמור לעשות, ונראתה מבולבלת מכך שהוא לא מבצע משימה שאותה ביצע בהצלחה עד כה.  


בשבוע הבא אשלים את הסדרה על קריאת ספרים עם ילדים. הפוסט האחרון בסדרה יעסוק בחלוקת התפקידים בין הילד למבוגר כאשר מקריאים ביחד ספר, ויראה כיצד הרגלי ההקראה שלנו, שתוארו בשני הפוסטים הקודמים בסדרה (כאן וכאן), עוזרים לייצר ולהנציח את חלוקת התפקידים הזו. כפי שמדגימים שני הסיפורים בפוסט הזה חלוקת התפקידים כל כך שגורה שאנחנו לא תמיד שמות לב כיצד היא מגבילה את היכולת שלנו להגיב לפעולות של הילד, ואפילו מקשה עלינו להבחין ביכולות שהוא מפגין. הפוסט הבא יציע דרכים שבהן ניתן לגוון את דפוסי ההקראה הרגילים שלנו, ולאפשר לעצמנו ולילדים שלנו קצת יותר מרחב תמרון במהלך הקריאה המשותפת.  

תגובה אחת בנושא “קריאת ספרים עם ילדים (אִינְטֶרְלוּד)

כתיבת תגובה