לא מזמן קראתי עם הבן שלי את הספר הזה:
עמוד אחד בספר לכד את תשומת ליבי:
הכיתוב אמנם מציע לילדים ולילדות ללמוד לבד באמצעות הראש, אבל הילדה בציור משתמשת בספר. המסר (הלא אנרכיסטי בעליל) הוא שספרים הם אביזר לימודי ומקור מועדף לידע. כילדה למדתי המון מהספרים שקראתי, אבל התפיסה של חוויית הקריאה כהזדמנות להקניית ידע מעוררת בי אי-נוחות בגלל האופן שבו התפיסה הזו משפיעה על ההתנהלות שלנו כשאנחנו קוראים ספרים עם ילדים.
הרעיון שקריאה קשורה קשר הדוק ללמידה (ושהקשר הזה הוא דבר חיובי!) כל כך דומיננטי בתרבות שלנו שאפילו ספר על אנרכיה שמעודד ילדות לא להתקלח, להמנע מקניות ולהשאר ערות כל הלילה לא מעלה על דעתו להטיל בו ספק. (למי שרוצה דוגמא נוספת ברוח דומה: כאן יש קטע מתוך בלוג של אמא שדוגלת בחינוך ביתי ולא מהססת לבקר מנהגים חינוכיים רבים, עד שזה מגיע לקריאת ספרים כבסיס ללמידה).
הרהורי הכפירה שלי בנושא התחילו לצוץ כשצפיתי עם שותפתי למחקר בסרטונים של אמהות מקריאות ספרים לילדיהן הפעוטים. הילדים בסרטונים היו צעירים מאוד, בני פחות משנתיים, ורובם לא ישבו בשקט במהלך ההקראה:
האמהות הגיבו כולן באופן דומה: הן עברו להקריא בטון מודגש, שאלו שאלות, הזמינו את הילד לדקלם איתן קטעים מהטקסט, ובאופן כללי ניסו לצוד את תשומת ליבו של הילד ולמקד אותה בחזרה בספר. כשכל זה לא עזר הן הניחו שהילד איבד עניין בספר והציעו לו לבחור ספר חדש שבשאיפה יעניין אותו יותר. כל הילדים ללא יוצא מהכלל שיתפו פעולה בשמחה עם ההצעה האחרונה: הם מיהרו אל מדף הספרים, שלפו ממנו בחדווה ספר חדש והגישו אותו לאמא בחיוך צוהל. אך ברגע שהאֵם התחילה להקריא הכל חזר על עצמו.
במצב רגיל כנראה שהאמהות היו נוטשות את ההקראה ויוזמות פעילות אחרת, אבל מכיוון שמטרת הפגישה היתה לצלם אותן מקריאות עם הילד הן המשיכו לשדל אותו להשתתף בקריאה. בחלק מהמקרים התוצאה היתה סרטון שלם שבו הילד מתרוצץ הלוך וחזור בחדר ומביא לאמו עוד ועוד ספרים מבלי שהיא מצליחה להקריא אף לא אחד מהם מתחילתו ועד סופו.
כאמא הזדהיתי עם האמהות בסרטונים: כמוהן פירשתי את ההתנהגות של הילדים כחוסר עניין או חוסר סבלנות, ואם הייתי במקומן כנראה שגם הייתי מגיבה כמוהן. אבל כחוקרת שמתבוננת בדינמיקה הזו מהצד משהו לא הסתדר לי. הילדים לא נראו משועממים או עייפים מהפעילות ולא הפגינו סימנים של קוצר רוח או תסכול. למעשה הם נראו נלהבים, מרוצים וקשובים גם כאשר ההתנהגות שלהם לא תאמה את הציפיות של האֵם (ושלנו החוקרות). התחלתי לתהות לגבי הפער בין איך שהילדים מבינים וחווים את הקריאה המשותפת לבין איך שאנחנו המבוגרות תופסות אותה.
הסבר אפשרי אחד למה שהתרחש בסרטונים הוא שילדים קטנים עדיין לא שולטים ביכולות הנדרשות לקריאה משותפת בְספר לאורך זמן. טווח הקשב והסבלנות שלהם יתפתחו עם הזמן, אבל עד שזה יקרה התפקיד שלנו המבוגרות הוא לתמוך בהם במהלך הקריאה ולעזור להם להשאר מרוכזים. כך פירשו האימהות את הסיטואציה וזה גם ההסבר המקובל בספרות המקצועית. אני לא יכולה להפריך את ההסבר הזה, אבל אני רוצה להציע לצידו הסבר נוסף.
הסבר אפשרי נוסף להתנהגות של הילדים בסרטונים הוא שהם תופסים אחרת את הפעילות המשותפת מכיוון שמבחינתם הספר הוא משחק כמו כל משחק אחר. לכן הם נעים בחלל החדר בחופשיות במהלך ההקראה (במקום לשבת במקום אחד), מתייחסים לנוכחות הפיזית של הספר ולא רק לתוכן שלו (למשל כשהם זורקים או מלקקים אותו),מזמינים אנשים נוספים להצטרף לפעילות (למשל הצלמת שנמצאת איתם בחדר), ולא מחכים לסופו של הספר לפני שהם מביאים עוד ספרים (כי לַמָה להסתפק בצעצוע אחד כשיש עוד על המדף?). כל ההתנהגויות האלו הן הגיוניות ומתאימות לַסיטואציה, הן רק לא עולות בקנה אחד עם הקונבנציות של קריאת ספר שמוטמעות בנו המבוגרים.
מה יקרה אם נתייחס לספרים כמו שאנחנו מתייחסות למשחקים אחרים? האם זה ישחרר אותנו להתנהג יותר בטבעיות בעת ההקראה? האם זה יאפשר לנו לזרום עם ההתנהגות של הילד במקום לתקן ולארגן אותה כל הזמן? האם זה יקל עלינו להפסיק לנצל את הקריאה המשותפת כדי להסביר דברים ולבחון את הידע של הילד? אולי זה יסייע לנו לסמוך על הילד שיפיק מהקריאה ידע כמו שהוא מפיק מכל פעילות אחרת שבה הוא משתתף.
כפי שתיארתי בפוסט הראשון בסדרה קיימת נטייה להתייחס לקריאת ספרים עם ילדים בחרדת קודש. לפעמים זה נובע מסיבות אישיות כמו אהבת הקריאה של ההורה, אבל זה קשור גם לחשיבות שמייחסים לקריאה אנשי מקצוע שחוזרים ומדגישים כיצד קריאה עם ילדות מגיל צעיר ח-י-ו-נ-י-ת להתפתחותן ולהצלחתן בעתיד. אני לא אומרת שספרים לא יכולים להיות מקור נפלא לידע וללמידה. אבל אני חושבת שיראת הכבוד שאנחנו מפגינים כלפי הקריאה לא בהכרח מיטיבה עם הפעילות עצמה, מכיוון שהיא מנתקת את פעולת הקריאה מהסביבה המיידית שבה היא מתקיימת וגורמת לנו להתנהג בצורה נוקשה ומלאכותית כשאנחנו מקריאות. דווקא הגישה שרואה בקריאה המשותפת הזדמנות ייחודית ללמידה מובילה אותנו להגביל את הפעילות ולצמצם את מה שאפשר לעשות במסגרתה.
אני האחרונה שתגיד לכן לא לקרוא עם הילדות שלכן אם זו פעילות שאתם והילדים מפיקים ממנה הנאה. אבל אני כן מעודדת אתכם לא לגשת לפעילות הזו בתחושה של דְּחִיפוּת וכּוֹרַח כאילו יש בכוחה לקבוע את העתיד של ילדתכם. אני רוצה גם להציע שיש כל מיני דרכים לקרוא עם ילדות, שאין דרך מסויימת לאיך שקריאה משותפת אמורה להתנהל ולְהֵרָאוֹת, ושניתן ואף רצוי להתנסות בצורות שונות כדי לבחון את ההשפעה שלהן ולגלות מה מתאים לכן ולילדיכם.
הנה כמה דברים שאפשר לנסות כדי לקרוא קצת אחרת:
תנו לילד לשלוט בקצב ובסדר של הקריאה:
קריאה של ספר היא פעילות שרבים ממאפייניה נתונים מראש: הקריאה נעשית בישיבה, בדרך כלל בזוג, קוראים את הסיפור מההתחלה לסוף, וחלוקת התפקידים בין הילדה למבוגר קבועה למדי (כפי שכתבתי כאן). מבחינת הילד מדובר באוסף של כללים שלא הוא קבע. התחום היחיד שבו הוא נהנה מחופש אמיתי הוא הבחירה איזה ספר לקרוא שאותה כמעט כל ההורים משתדלים להשאיר בידיים של הילד. אבל מה אם ניתן לילדה לשלוט גם בדברים אחרים, למשל בסדר ובקצב של הקריאה? נסו לתת לילד לדפדף בעצמו והקריאו את הסיפור בסדר ובקצב שבו הוא מעביר את הדפים (גם אם זה אומר להפסיק עמוד באמצע ולדלג אחורה וקדימה בסיפור).
המשיכו לקרוא גם כשהילדה ״לא מקשיבה״:
יש התנהגויות שאנחנו מזהות באופן אינטואיטיבי כסימן לריכוז והקשבה, למשל כשילד יושב בשקט, נועץ עיניים בספר ומשיב על שאלות. אבל ילדות מגיבות ומקשיבות בכל מיני צורות. לכן במקרה הזה אין ברירה אלא להתגבר על התגובה האוטומטית שלנו ולהזכיר לעצמנו שילד שמבטו משוטט בחלל, או ילדה שקמה ומתחילה להסתובב בחדר, או ילדה שמשיבה תשובות ״לא נכונות״ עשויים להיות לא פחות קשובים ומעוניינים. אז פשוט תמשיכו לקרוא ותראו מה קורה.
במקום לפרש נסו להגיב:
זה טיפ כללי, שמתאים לא רק כשמקריאות ספר. הרבה פעמים מה שתוקע אינטראקציה בין ילד למבוגר הוא דווקא המאמץ הבלתי פוסק של המבוגר לפענח את ההתנהגות של הילד ולהבין מה הוא רוצה, לְמָה הוא מתכוון, ולַמָה הוא עושה את מה שהוא עושה. אז בפעם הבאה שאתם מתקשים להבין מה הילדה רוצה נסו להדהד את מה שהיא עושה – פשוט תחזרו על הקולות שהיא משמיעה, תחקו את הבעות הפנים והתנועות שלה, ותראו איך זה משפיע על האינטראקציה.
נסו לשאול שאלות אחרות:
כשילדה מתחילה להגיד את המילים הראשונות שלה אנחנו מוקסמים וממהרים ללמד אותה עוד ועוד מילים. קריאה משותפת בספר היא הזדמנות פז ללמד ולתרגל מילים חדשות אז אנחנו מצביעות על התמונות ושואלות: ״מה זה?״ ״איך קוראים לחיה הזו?״ ״באיזה צבע האוטו?״ ספרים רבים לפעוטות מותאמים במיוחד ללימוד ותרגול כזה של מילים ראשונות. אלא שהסוג הזה של שאלות מכניס אותנו מיד לעמדת המורה שכבר יודעת את התשובה ועכשיו היא בוחנת את הילד. נסו לפעמים לשבור את הדפוס הזה ולשאול שאלות פתוחות באמת, כאלו שאין להן תשובה מסויימת, גם אם הן נראות לכם לא מותאמות לגילו של הילד. אפשר לשאול למשל: ״מה זה מזכיר לך?״ ״מה אפשר לעשות עם זה?״ ״מה אתה אוהב בתמונה הזו?״
בְּשׁוּלֵי השפה 