קריאת ספרים עם ילדים – חלק ראשון

אחד מזיכרונות הילדות היקרים לליבי הוא הביקור השבועי בספריית הקיבוץ שבו גדלתי. הספרייה היתה נפתחת אחת לשבוע במוצאי שבת, ואני הייתי הולכת אליה ביחד עם אימי. תחילה היינו מבקרות בספריית הילדים והיא היתה עוזרת לי לבחור 3 ספרים (הכמות המירבית שניתן היה לשאול בביקור אחד). משם המשכנו לספריית המבוגרים, ואני הייתי מביטה במדפים הגבוהים בזמן שאימי בחרה ספרים עבור עצמה, וחושבת על איך כשאהיה גדולה גם אני אקרא את הספרים האלו. כשגדלתי מעט (ושעות הפתיחה של הספרייה הורחבו גם לאמצע השבוע) הייתי מבקרת בספרייה בעצמי, בוחרת ספרים להשאלה, ואז הולכת לאט-לאט הביתה תוך כדי קריאה באחד הספרים החדשים שבחרתי (מיומנות שמשרתת אותי עד היום כשאני מסמסת בהליכה).

היום, כשאני כבר אמא בעצמי, אני משתדלת להעביר את אהבת הקריאה לילד שלי. מגיל צעיר אני מרבה להקריא לו ספרים, ונהנית לחלוק איתו את הספרים שליוו את ילדותי ולגלות ביחד ספרים חדשים שלא הכרתי כילדה. אבל עד שלא התחלתי לקרוא מחקרים בנושא במסגרת העבודה שלי לא הקדשתי מחשבה לצורה שבה אני קוראת עם הילד – לאיך שאני מתנהגת בעת הקריאה ואיך שאני מצפה ממנו להתנהג. הדברים שנהגתי לעשות במהלך ההקראה נראו לי טבעיים ומִתְבַּקְּשִׁים, והתקשיתי לדמיין כיצד אפשר בכלל להקריא ספר עם ילד בצורה אחרת. 

סגנון ההקראה שלי מאפיין לא מעט הורים:

נשמע מוכר?

אולי גם אתן חושבות עכשיו – אבל מה זאת אומרת? ככה מקריאים עם ילד. אולי אפילו – כך צריך להקריא! אבל האמת היא שזו פשוט הצורה שבה נהוג להקריא לילדים בקרב קבוצת אוכלוסייה מסויימת שניתן לאפיין בצורה כללית מאוד כמערבית, אמידה, משכילה וליברלית. אתם יודעים מי עוד משתייכות לקבוצה הזו? אנשי אקדמיה בתחומים כמו פסיכולוגיה וחינוך, שחוקרות כיצד קריאת ספרים משפיעה על ההתפתחות של הילד. באופן לא מאוד מפתיע החוקרות והחוקרים האלו מעדיפות את צורת ההקראה לה הן רגילות מהבית, ומתקשים להעלות בדעתם צורות אחרות שבהן ניתן להקריא עם ילדים. כך יוצא שלמרות שהמסקנות מהמחקרים בנושא (ויש המון מהם) אינן נחרצות, ההמלצות להורים דווקא כן: פסיכולוגים התפתחותיים, חוקרות שפה, אנשי חינוך – נראה שכולם מסכימים שחשוב ואף חיוני לקרוא ספרים עם ילדים מגיל צעיר, ורובן גם לא מהססות ללמד את ההורים כיצד להקריא ״נכון״ (כלומר – כמוהן). 

כשהתחלתי לקרוא מחקרים שעוסקים בקריאת ספרים עם ילדים בגיל הרך ציפיתי שהם יאששו את ההנחות המוקדמות שלי ויַרְאוּ באופן מובהק שהקראת ספרים תורמת להתפתחותו של הילד. הנחתי שהמחקרים יַרְאוּ גם את היתרונות של הקראה פעילה, שבה המבוגר מקפיד להיות קשוב לצרכיו והעדפותיו של הילד אך גם מנצל את הפעילות המשותפת כדי ללמד ולהעשיר אותו (כלומר – עושה את הדברים שתארתי ברשימה למעלה). להפתעתי גיליתי פער גדול בין מה שהמחקרים מתיימרים להדגים ולהוכיח לְמָה שהם מצליחים להראות בפועל. במילים אחרות: לא רק שהמחקרים שקראתי לא שיכנעו אותי בחשיבות הקריאה עם ילדים, ככל שקראתי יותר מחקרים חילחלה ההכרה שאולי יש סיבה לכך שאנחנו מתקשות להוכיח את מה שנראה לנו כל כך ברור ומובן מאליו. אולי, עם כל אהבתי לספרים, צריך להכיר בכך שכוחם מוגבל, שלא מדובר בפתרון קסם ליצירת ילדוֹת חכמות, סקרניות ומצליחות. 

אני והילד שלי נהנים לקרוא ביחד, אנחנו לא נפסיק רק בגלל שלא הוכח מחקרית שזה מועיל להתפתחותו העתידית. אבל הסְפֵקוֹת שהתחילו להתעורר אצלי לא נגעו רק לעצם פעולת הקריאה המשותפת. לאט לאט התחילה להתערער אצלי גם התחושה שסגנון ההקראה שלי הוא אידיאלי ורצוי. מה שעורר את ספקנותי היה קומץ של מחקרים אנתרופולוגיים שבחנו כיצד נהוג להתייחס לטקסטים כתובים עם ילדים בתרבויות אחרות. האנתרופולוגיות שערכו את המחקרים האלו התייחסו בחשדנות אל צורת הקריאה שאני יישמתי בכזו טבעיות עם הבן שלי, ורמזו בעדינות שאולי היא מובילה לתוצאות שונות מאלו שמקובל לְיָיחֵס לה. הפוסט הבא בסדרה יוקדש למחקר אחד שהשפיע עלי במיוחד, בינתיים אסיים עם נקודה למחשבה על מה בעצם אנחנו מלמדות כשאנחנו מקריאות.

מחקרים מראים שבזמן הקראה משותפת הורים מרבים להפנות לילד שאלות בנוסח – מה זה? באיזה צבע הבלון? איך קוראים לחיה הזו? מהילדה מְצוּפֶּה להשיב לשאלה, והמבוגר בתגובה מספק פידבק שמעריך את התשובה (נכון! יפה מאוד! לא בדיוק, הנה תראי…). אינטראקציה כזו נפוצה בזמן הקראה של ספרים יותר מאשר במהלך פעילויות אחרות עם ילדים, והיא עומדת במרכז התפיסה שלנו את הקריאה המשותפת כפעילות מלמדת. אינטראקציות כאלו מלמדות את הילד כיצד להפיק מידע מטקסט כתוב, לאילו פרטים כדאי לשים לב כשקוראים ספר, איך למצוא קשרים בין האיורים לטקסט, וכן הלאה. אלא שתוך כדי, בדרך אגב, הן מלמדות את הילד דבר נוסף – איך להפגין את הידע שלו ולחכות לאישור מהמבוגר שהידע הופגן כהלכה. האספקט הזה של הקריאה המשותפת מעורר בי חוסר נוחות, וברגע שהתחלתי לשים לב אליו נהיה לי יותר ויותר קשה להמשיך להקריא באותו האופן. כך התחלתי לחפש דרכים אחרות לקרוא עם הילד שלי, שעל חלקן אפרט בפוסט השלישי בסדרה.

---

בחלק הבא – כיצד מחקר אנתרופולוגי עזר לי לפתח יחס ביקורתי כלפי האופן שבו אני מקריאה ספרים עם הילד שלי, וגם עזר לי להתחיל לדמיין דרכים אחרות שבהן אפשר להתייחס לטקסט כתוב עם ילד.