בשנים האחרונות האקדמיה ללשון עברית מפרסמת מדי אחד באפריל מתיחה בדף הפייסבוק שלה. לפני שנתיים למשל הוכרז על אישור סיומת חדשה בעברית – ־וּש, עבור כל מי שרוצה להביע חיבה כלפי סבתוּש וחשוב לו לעשות זאת בעברית תקנית. השנה המתיחה עסקה בסימני הניקוד – נושא רלוונטי במיוחד להורים שילדיהם, כמו הבן שלי, עלו השנה לכיתה א׳ והתחילו ללמוד לקרוא. מכיוון שסימני הניקוד לא תואמים את ההגייה הנפוצה כיום הודיעה האקדמיה על צמצומם ל-5 סימנים בלבד:
לא כולם אהבו את הניסיון של האקדמיה להתבדח על הנושא, רבות מהתגובות היו עוינות למדי והמליצו לאקדמיה להוציא את הראש מהנפטלין ולאמץ את הבדיחה באמת. זו היתה גם רוח התגובות בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה של הבן שלי. כהורים לילד או ילדה שנכנסו השנה לכיתה א׳ כולנו בילינו את החודשים האחרונים בליווי לימודי הקריאה של יְלָדֵינוּ, ומסתבר שעבור לא מעט הורים המפגש המחודש עם חוֹלָם חסר וחטף סֶגוֹל היה קצת טראומטי כך שהדיון בוואטסאפ הפך במהירות לאמוציונלי.
הדיון התחיל מאמא ששיתפה את ההודעה של האקדמיה במחשבה שמדובר בהודעה אמיתית. אחריה הגיע רצף של הודעות שבירכו על השינוי אבל קוננו על כך שהוא מגיע מאוחר מדי בשבילנו. הדיון הסתיים בתגובות של מי שהבינו שמדובר במתיחה אבל ניצלו את ההזדמנות לשיחרור קיטור: ״באסה. כבר האמנתי לזה״; ״אני מקבלת את זה כנכון בכל מקרה 🙂 ״; ו-״בלאו הכי אני לא יודע להשתמש בסימני הניקוד אז בטח שלא ללמד״.
מי כמוני יודעת שבכוחה של השפה לעורר תגובות רגשיות חזקות, ובכל זאת הופתעתי מהדיון בוואטסאפ הכיתתי. הרי בסופו של דבר הילדים שלנו (ואנחנו איתם) ישאירו בקרוב את הניקוד מאחוריהם ויעברו לקרוא בלי ניקוד. העובדה שאנחנו לא זוכרות את ההבדל בין צֵירֵי לסֶגוֹל (צירי – םֵ, סגול – םֶ, את שניהם הוגים כמו E, חסכתי לכם את החיפוש בגוגל) או איך יש להגות חטף קמץ (םֳ, הוגות כמו O באנגלית) היא בדיוק ההוכחה להשפעה המזערית שיש למערכת סימני הניקוד על החיים של דוברת עברית ממוצעת. אז למי איכפת?!
זה גרם לי להרהר באיך שאני הגבתי כאשר סימני הניקוד חזרו בסערה לחיי עם העלייה של הילד לכיתה א׳ לפני מספר חודשים. כפי שכבר הזכרתי כאן, הבן שלי התלהב לגלות שאני ובן זוגי לא ממש זוכרים את כל סימני הניקוד – סוף סוף משהו שהוא יודע ואנחנו לא! הוא גם מיהר לעודד אותנו שלא נדאג – הוא ילמד אותנו לנקד. עם זאת אני מבינה את ההורים שנלחצו לנוכח הציפייה שהם יעזרו לילדים עם חומר לימוד שהם עצמם שכחו מזמן (במיוחד בשנת קורונה שאת רובה הילדים בילו בבית).
ככל שהבן שלי התקדם בלימוד הקריאה הוא נתקל ביותר ויותר מילים שהניקוד שלהן לא תאם את איך שהוא רגיל להגות אותן, מילים כמו נְחָשִׁים (שאנחנו הוגים נָחשים) או כְּלַבְלָבִּים (כן כן, זה הניקוד התקני – הילד התגלגל מצחוק והמילה החדשה אוּמְּצָה מיד כי מה יותר חמוד מכְּלַבְלָבּ קטן?). גם המילה רוּחַ (שמשום מה קוראים רוּאַךְ ולא רוּחַה) הטרידה אותו, שלא לדבר על הניסיון להבין מדוע כֹּל הילדים הופכים לכֹל הילדים (״מה הם עשויים מחוֹל?״) ומה זה ירקות וּפֵרוֹת (ענינו לו שזה סיבה טובה לעבור לקרוא בלי ניקוד).
אני די מזדהה עם מי שדוגמאות כאלו מעוררות בו דחפים אלימים. אני אמרתי לילד שהוא יכול להמשיך להגיד את המילים שהוא מכיר כפי שהוא רגיל וזה מה שהוא עשה, אבל היה לו חשוב גם להבין למה זה ככה. אז חיפשנו. מסתבר שמערכת הניקוד שבה אנחנו משתמשים התפתחה בטבריה במחצית השניה של האלף הראשון לסה״נ והיא אינה מותאמת להגייה הספרדית הנהוגה בארץ היום (אפשר לקרוא עוד על הנושא באתר של האקדמיה – לא מומלץ לבעלי לב חלש). אז נכון שההבנה מדוע קיים פער בין הניקוד להגייה לא מסייעת לנו לנקד, אבל אני באופן אישי חשתי הקלה לגלות שיש (סוג של) היגיון בשיגעון, שלא מדובר בגזירת גורל אלא בתהליך היסטורי. מה שבלט לי בדיון של ההורים בוואטסאפ הוא חוסר האונים שהם חשו לנוכח העדר ההגיון במערכת הניקוד, מה שבאופן טבעי הוליד תחושת מְרִירוּת ותוקפנות כלפי השפה העברית בכלל והאקדמיה ללשון העברית בפרט. אני לא באה להגן על האקדמיה, גוף שכל הרציונל לקיומו מנוגד לאופן שבו אני חושבת על השפה, אבל אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת על הפער בין הניקוד להגייה.
הפער בין הניקוד להגייה הוא עדות לכוח החיים של השפה ושל דובריה שהצרכים שלהם משתנים כל הזמן. ההבנה שיש סיבות מאחורי האָנוֹמַלְיוֹת שמטרידות אותנו בשפה עוזרת לי להפסיק לראות בשפה כוח סְטִיכִי שאין לו פשר ושלנו אין השפעה עליו. בנקודה כלשהי בזמן הניקוד שֵׁרֵת היטב את דוברות העברית (הטברייניות לפחות), וחבל שהוא לא עושה את אותו הדבר היום. אבל המצב הזה אינו הכרחי. במקום לחכות לאקדמיה שתציל אותנו בואו נדאג לעצמנו. לקרוא אנחנו קוראות הרי בלי ניקוד, ולגבי ההגייה – בואו נִדְבוֹק (למרות שזה אמור להיות מנוקד נִדְבּוֹק) כל אחת בהגייה שנוחה לה בלי לחוש רגשי נחיתות על כך שאנחנו ״לא יודעות לנקד״. כי הניקוד הוא כמו אֶקְס עם פחד ממחוייבות: זה לא אנחנו, זה הוא! וצריך פשוט לדעת מתי לחתוך.
עוד אנקדוטה לסיום: המחנכת של בני היא מורה מהזן הישן, היא מלמדת את הילדים ביסודיות ובשיטתיות כיצד יש לקרוא את כל סימני הניקוד. אבל בכל הנוגע לכתיבה ניתנת עדיפות להגייה, לכן בהַכְתָּבוֹת שהיא עורכת אפשר לנקד כפי ששומעים. כך למשל, תנועת A ניתן לנקד גם בקמץ וגם בפתח (או במקרה של הילד שלי – בחטף פתח). אני חושבת שטוב נעשה כולנו אם נאמץ את אותה גישה מעשית ומְאַפְשֶׁרֶת, ונשתמש בניקוד רק במידה ובאופן שהוא מביא לנו תועלת (אני למשל מְנַקֶּדֶת חלק מהמילים בבלוג כאשר אני מרגישה שזה עשוי לסייע בקריאה).
וגם טיפ אחרון: אנחנו חיות בעידן טכנולוגי שבו גם הניקוד נעשה יותר נוח. כאן ניתן למצוא נַקְדָן אוטומטי וחינמי שבו אפשר להקליד טקסט ולתת לנקדן לנקד אותו. לאחרונה ערכתי לבן שלי הכרות עם הנקדן והוא מטורף עליו – הוא מקליד מילים שהוא ממציא בעצמו, נותן לנקדן לנקד אותן, ואז מקריא את מה שיוצא. הנה ככה:
בְּשׁוּלֵי השפה 