בפוסט הקודם כתבתי על האילוצים השונים שמופעלים עלינו בכל פעם שאנחנו משתמשות בשפה. כתבתי גם על ילדים, שהשפה שלהם עדיין מתפתחת והם מצטיינים במיוחד במציאת פתרונות יצירתיים לאילוצים בהם הם נתקלים. הצורך להתמודד עם אילוצים שהמבוגרים סביבם לא מכירים חושף יכולות אופייניות לילדים כמו כושר אילתור, גמישות ויכולת לערוך אנלוגיות בלתי צפויות. אנשים שמשתמשים באמצעי תקשורת חלופיים (תת״ח) במקום בשפה דבורה מתמודדים עם אתגר דומה מבחינה זו שגם הם נדרשים להישען על יכולות ייחודיות כדי למצוא פתרונות לאילוצים שאנשים שמשתמשים בשפה דבורה לא נתקלים בהם.
הנה דוגמא לאילוץ נפוץ:
בעברית מציינים זמן וגוף על ידי הטייה של הפועל, כך למשל השימוש בפועל כָּעְסָה מלמד אותנו שהפעולה התבצעה על ידי מישהי בעבר. אבל אישה שמערכת התת״ח שלה מורכבת מתמונות, כאשר כל תמונה מייצגת מילה שלמה, לא יכולה להטות פעלים. במקום זה היא עשויה לציין את הזמן והגוף באמצעות סימן נפרד:
תינוק בת לא לשחק עבר (התינוקת לא שיחקה)
אני ללכת מחר (אני אלך/אני אלך מחר)
גם אנשים שמערכת התת״ח שלהם מאפשרת הטייה של פעלים, למשל על ידי איות של מילים, יבחרו לפעמים לציין זמן וגוף באמצעות סימן נפרד כי זה קל וזמין יותר במערכת שלהם או כי כך הם רגילים. הרבה פעמים מופעל עליהם לחץ להטות את הפועל כדי ליצור משפט בעברית, או שההמנעות שלהם מהטיית פעלים מתפרשת כסימן ללקות או לחוסר ידע. אבל הטייה של פעלים היא רק דרך אחת לציין זמן וגוף, שפות רבות מעבירות את אותה אינפורמציה בצורות אחרות, אז למה לא בתת״ח?
הבדל משמעותי נוסף בין שפה דבורה לתת״ח הוא סדר המילים במשפט, הנה שתי דוגמאות אופייניות:
ילד אישה מַסְרֵק שיער לעשות (ילד מְסָרֵק אישה)
שני ילדים בחצר מְשַׂחְקִים ילד חוטף צעצוע (ילד חוטף צעצוע מילד אחר)
בשני המשפטים סדר המילים שונה בצורה משמעותית מהסדר המקובל בעברית דבורה (אשר מופיע בסוגריים). עבור דוברות עברית שרגילות למבנה משפט מסויים הם עשויים להראות מוזרים, עילגים, אולי גם פחות מוּבָנִים, אבל המבנה של המשפטים אופייני לתקשורת שנעשית באמצעים ויזואליים. בשפה דבורה המילים מופיעות בזו אחר זו כאשר כל מילה מחליפה את המילה שבאה לפניה, אבל כאשר משתמשים באמצעי תקשורת ויזואלי (למשל בשפת סימנים) הסימנים יכולים להופיע גם זה לצד זה במקביל, מה שמאפשר צורות אירגון נוספות.
כשמפסיקות להתייחס לסדר המילים במשפטים שלמעלה כמבולבל או מוטעה רואים שהמשפטים מאורגנים כמו סצנה במחזה: ראשית הדוברת ממקמת על הבמה את הדמויות והחפצים שישמשו במהלך הסצנה ובונה סביבם את התפאורה המתאימה (ילד אישה ומַסְרֵק; שני ילדים בחצר). אחרי שסיימה לארגן את הבמה היא מתחילה להפעיל את השחקנים ולהציג מה הם עושים (מסרקים שיער, חוטפים צעצוע). המשפט עם הילד שמְסָרֵק את האישה מעניין במיוחד: מכיוון שהפועל ״לְסָרֵק״ היה חסר בלוח התקשורת הדוברת השתמשה בשני שמות עצם – ״מַסְרֵק״ ו-״שיער״ שאליהם היא הוסיפה את הסימן ״לעשות״ כדי להראות שמדובר בפעולה.
כשמשווים מערכות תת״ח לשפה דבורה בולטים מיד החסרונות של השימוש בתת״ח. אבל השימוש בתת״ח גם פותח אפשרויות שאינן זמינות עבור משתמשי שפה דבורה. הנה דוגמא שמראה כיצד האתגרים שיוצר השימוש בתת״ח שלובים בהזדמנויות שלא קיימות בשפה דבורה:
מכיוון שקשה להציג פעולה באמצעות תמונה סטטית הייצוג הויזואלי של פְּעָלִים במערכות תת״ח כולל כמעט תמיד גם את מבצע הפעולה ופרטים נוספים (למשל: הסימן ״לשבת״ מציג איש יושב על כיסא, הסימן ״לרכוב״ מציג איש רוכב על אופניים, וכן הלאה). האינפורמציה הנוספת עשויה לבלבל ולהקשות על יצירת מסרים מדוייקים, לכן נהוג לכתוב לצד הציור את המילה אותה הוא אמור לייצג.
אלא שצמצום הסימן הויזואלי לכדי מילה בודדת מתעלם מהיתרונות של העברת אינפורמציה במספר ערוצים במקביל, כפי עשתה משתמשת תת״ח שסימנה את המשפט הילד צִיֵּיר ציור כך:
מכיוון שהסימן ״לצייר״ כולל גם תמונה של ציור הדוברת עשתה שימוש יעיל וחסכוני בכל הערוצים שעמדו לרשותה והסתפקה בסימן אחד להעברת אינפורמציה שבשפה דבורה מצריכה שני סימנים (לצייר+ציור). האפשרות לעשות קיצורי דרך כאלו היא משמעותית עבור אנשים שמשתמשים בתת״ח שהתקשורת שלהם איטית ונעשית במאמץ רב.
לעיתים קרובות הציפייה שמשתמשי תת״ח יפיקו משפטים דומים ככל האפשר למשפטים בעברית גורמת לכך שהם לא מנצלים מספיק את האפשרויות שהשימוש בערוץ תקשורת ויזואלי מְזַמֵּן. למרות שנשים שמשתמשות בתת״ח פועלות תחת אילוצים שונים בתכלית מאלו שאיתם מתמודדים אנשים שמשתמשים בשפה דבורה מצפים מהן לנסות לחקות את העברית כדי לקבל הכרה ביכולות הלשוניות שלהן או כדי להקל על בן השיח המדבר. כך למשל האפשרות להציב סימנים זה לצד זה במקביל, שנעשה בה שימוש רב בשפות סימנים, כמעט ולא מנוצלת על ידי משתמשי תת״ח ולא נעשה שום ניסיון להרחיב ולשכלל את השימוש בה. לעומת זאת בתכנון של מערכות תת״ח מתקדמות מושקע מאמץ רב בפיתוח פתרונות שיסייעו למשתמש ליצור משפטים דומים ככל האפשר לעברית, למשל על ידי הטייה אוטומטית של פעלים והצעת משפטים מוכנים מראש על ידי המערכת.
בשונה מילדים שהפתרונות היצירתיים שלהם לאילוצים זוכים להתפעלות, משתמשי תת״ח לא נהנים מאותה מידה של חופש לְהִתְנַסּוֹת ולחפש דרכים יצירתיות להתגבר על האילוצים המשמעותיים איתם הם מתמודדים. פעמים רבות הפתרונות שהם מוצאים מתויגים כטעויות והתושייה שהם מפגינים נתפסת דווקא כסימן ללקות. לחריגה ממה שמקובל בעברית יש מחיר – היא עשויה להקשות על בני השיח המדברים שרגילים להשתמש בעברית. אבל המסקנה אינה שצריך לעזור לנשים שמשתמשות בתת״ח לחקות יותר במדוייק את המאפיינים של השפה העברית. המסקנה היא שאנשים שמשתמשים בתת״ח מְתַפְקְדִים במובנים רבים כדו-לשוניים: הם מנווטים בין שתי שפות עם מאפיינים שונים – עברית ותת״חית, ומשתמשים בתערובת של שתיהן. הם זקוקים לחופש לחקור ולנצל את המאפיינים הייחודיים של מערכות התקשורת שלהם על מנת למצוא את הפתרונות המיטביים לאילוצים הספציפיים איתם הם מתמודדים. בטווח הקצר זה אולי יכביד על התקשורת שלהם עם דוברי העברית סביבם אבל הרווחים בטווח הארוך יהיו עצומים מכיוון שזה ישחרר דוברות תת״חית להמציא את השפה שלהן ולהשתמש בה במקום להסתפק בחיקוי סוג ב׳ של עברית.
הדוגמאות למשפטים בתת״חית שמוצגים בפוסט מבוססים על משפטים אמיתיים שיצרו אנשים ונשים שמשתמשות בתת״ח.
בְּשׁוּלֵי השפה 
תגובה אחת בנושא “אילוצים בשפה – חלק ב׳”