כשהילד שלי מבקש ״ליסוע באופניים החדשות״ ולקנות ״שלוש צעצועים״ זה צורם לי באוזן ואני רוצה לתקן אותו. אבל ״שגיאות״ של ילדים לא מבטאות חוסר ידע, בדיוק להפך:
- ילד שאומר בֵּיצוֹת במקום בֵּיצִים או פְּרִיאִים במקום פֵּירוֹת מבדיל בין זכר לנקבה ויודע איך הם נשמעים בדרך כלל בעברית.
- ילד שאומר ״הִלְכַּדֵתִּי אותו במלכודת״ מכיר את בניין הִפְעִיל ויודע שכדי ללכוד צריך להפעיל את המלכודת.
- ילד שאומר כֵּל (יחיד של כלים) וחֲשָׁשָׁה (יחיד של חששות) מבין את הקשר בין תצורת יחיד לתצורת רבים.
- וילד שאומר שהפוקימון שלו הִתְחַלֵּש יודע שפוקימון זה לא רדיו שצריך להחליש אותו אלא יצור חי שנֶחְלַשׁ מעצמו.
כל הדוגמאות האלו, שאספתי מבני בן השש בשבועיים האחרונים, הן שובות לב. למרות זאת רבים מאיתנו חשים צורך בלתי נשלט לתקן ילד שאומר ״חמש קורקינטים״ או ״מכנסיים יפות״, הרי אם לא נתקן אותו איך הוא ילמד? או כמו שמסבירה דתיה בן דור, מתקנת מושבעת:
״אני חושבת שצריך לתקן את מי שמדבר בשגיאות, כי צריך לפתח כבוד לשפה כערך. ושגיאות הן סימפטום של זילות לערכים. …כשמישהו אומר ‘מה זה חשוב?’, בעבורי זה סימן שיש חיפוף כללי, ובמסגרת החיפוף הכללי יש חיפוף בשפה. זה נראה בעיני זלזול מצד מי שאינו רואה בשפה יצירה ברמה גבוהה. אפשר לנגן מוצרט בשגיאות?”
גם לי איכפת מהשפה, אני מעזה לומר שלא פחות מדתיה בן דור או מירון לונדון, מתקן בולט נוסף (כפי שאפשר לראות כאן). בכוונה בחרתי בבן דור ולונדון כדוגמא, ולא למשל באבשלום קור. כי בניגוד לקפדנות היתר של האחרון שמרתיעה רבים (ובצדק), שני הראשונים אמנם מתקנים אבל גם מתהדרים ביכולתם ללהטט במילים ומציגים את השפה כמרחב של משחק ושעשוע. רוצה לומר – הם לא מתקנים כי הם פוצים קפוצי תחת אלא כדי שהילד יגדל להיות מבוגר עם שפה עשירה ותקנית כמו שלהם ויוכל גם הוא לנגן כמו מוצרט. כמה מחבריי הטובים ביותר אוחזים בגישה דומה ובעבר גם אני הסכמתי איתם, אבל היום אני בוחרת להילחם בדחף (שעדיין מתעורר) לתקן את הילד שלי. ההבדל ביני לבין המתקנות והמתקנים הוא לא במידת הכבוד שאנחנו רוחשים לשפה, אלא באיך שאנחנו מבינות מה זה שפה ומה קורה לילד כשהוא לומד להשתמש בה.
כל החיים מלמדים אותנו שהשפה היא מערכת של חוקים ושיש מי שיודע חוקים אלו על בוריים (מורות ללשון, אנשים שמדברים כמו ירון לונדון, וכמובן חברי וחברות האקדמיה ללשון). לכן ילדה שלומדת את השפה לומדת משהו שכבר ידוע מראש למבוגרים סביבה. באופן טבעי, כחלק מתהליך הלמידה, הילדה עושה גם טעויות, ותפקידם של המבוגרים לסלק טעויות אלו כדי שהילדה תלמד לדבר ״נכון״. אני טוענת טענה הפוכה: כשילד לומד להשתמש בשפה הוא לומד משהו שאינו ידוע מראש לא לו ולא לנו. לשפה העברית יש חוקים, אבל חוקי העברית זה משהו שלומדים לבגרות, ילד בשנותיו הראשונות לומד משהו אחר לגמרי – הוא לומד להיות דובר שפה.
ילדה שלומדת ללכת, בהנחה שאין לה מגבלות מיוחדות, תלך בסופו של דבר על שתיים, פחות או יותר כמו כולם. עם זאת, היא לא תלמד ללכת מתוך חיקוי של המבוגרים סביבה אלא מתוך התנסות חופשית עם גופה שלה שתעזור לה למצוא את הדרכים הנוחות והנכונות עבורה לעבור משכיבה, לזחילה, לעמידה ובסופו של דבר להליכה. כשהיא תתחיל ללכת להליכה שלה יהיו מאפיינים שייחודיים רק לה, והם יתפתחו וישתנו בהתאם לנסיבות המשתנות של חייה. ילד שלומד לדבר (או להשתמש בשפה בכל דרך אחרת) עובר תהליך דומה: הוא לא לומד את חוקי העברית אלא מתנסה במגוון המשאבים שהשפה העברית מעמידה לרשותו ולומד איך לעצב אותם לצרכיו. הוא לומד איך לעשות זאת עם פרטנרים שונים ובמגוון סיטואציות שאי אפשר לחזות מראש, ולכן אי אפשר ללמוד רק מתוך חיקוי. כמו שכותב משה פלדנקרייז, שעסק בתנועה ולא בשפה:
״בלמידה אין אפשרות להימנע מטעויות, גם אם נסתמך על חיקוי קפדני בלבד. למידה, עבורנו, משמעותה תפיסת הבלתי ידוע. כל מעשה יכול להוביל אל הבלתי ידוע. אם, כבר מלכתחילה, תסלק את מה שנדמה שהוא מוטעה, עלול אתה להפוך את הלמידה למשהו משולל עניין מכל וכול. ניתן למנוע טעויות כאשר אנו יודעים מהו הדבר הנכון. אולם, כאשר אנו יודעים מה נכון, אין לנו צורך בלמידה נוספת.״
תפקידנו כהורים לתמוך בתהליך הלמידה הזה ולגדל דוברי ודוברות שפה גמישים שמרגישים נוח בשפה ונעים בתוכה בביטחון ומתוך תחושת חופש ובחירה. כאשר אנחנו מתקנות אותם אנחנו מעבירות להם מסר מנוגד בתכלית – אנחנו מלמדות אותם שהשפה אינה שלהם אלא של מישהו אחר, שיודע טוב מהם, ושכדי להשתמש היטב בשפה הם צריכים לחקות מישהו אחר ולדבר כמוהו. אנחנו מגבילים את מרחב ההתנסות שלהן ואת החופש שלהן לבחור בעצמן את הדרכים הנוחות והמתאימות עבורן.
להפסיק לתקן זה תהליך לא פשוט עבור הורים רבים (גם עבורי). אז אני לא אומרת בהכרח שאסור לתקן אף פעם או שאסור ללמד ילדים כיצד מקובל לומר דברים בעברית. אבל אם בוחרים לתקן צריך לחשוב גם על המחיר: שהתיקון מגביל את מרחב ההתנסות של הילדה בשפה, ומשדר לה שעליה להתנהג כמו כולם כדי להתקבל וכדי שיבינו אותה, ושאנשים אחרים יודעים יותר טוב ממנה מה נכון עבורה. אם המסרים האלו סותרים את הערכים שלאורם אתם מנסים לחנך את ילדיכם בתחומי חיים אחרים הייתי שוקלת לשנות את גישתכם לשפה ולנסות לתקן פחות, גם אם זה מרגיש מוזר בהתחלה.
ועוד סיפור אחד לסיום: אמא שלי היא מתקנת גאה – היא מתקנת את אבא שלי, היא מתקנת אותי ואת אחי, וכמובן שהיא מתקנת גם את נכדיה. בכל פעם שהיא מתקנת את הבן שלי הוא מתעצבן ונוזף בה – אל תתקני אותי! עד שלפני כמה ימים הוא תיקן מבלי משים את אבא שלו, שֶמָחָה על כך בתוקף. הילד פנה אלי שאכריע מי צודק ועניתי שבעברית אכן נהוג לומר כפי שהוא אמר אבל שאצלנו בבית לא מתקנים. הילד ענה מיד – אז למה סבתא מתקנת אותי בבית שלי? אני רוצה לחשוב שזה מעיד על תחושת הביתיות שהוא מרגיש לא רק בדירה שבה אנחנו גרים אלא גם בשפה. כי בעיני האתגר האמיתי בלגדל דובר שפה הוא לפתח אצלו תחושת בעלות ללא תחושת שליטה, לגרום לו להרגיש שהוא יכול להתרווח בשפה מבלי שיחוש צורך להכתיב לאחרים מה לעשות איתה, כי השפה היא שלו אבל לא רק שלו. את השיעור הזה – שהשפה מותרת לכולם אך לעולם לא נמצאת ברשותו הבלעדית של אף אחד, לומדת לא רק הילדה שלא מתקנים אותה אלא גם אנחנו כשאנחנו מפסיקות לתקן.
הציטוט של בתיה בן דור לקוח מכאן.
הציטוט של משה פלדנקרייז לקוח מספרו הנסתר שבגלוי.
בְּשׁוּלֵי השפה 
בתור מי שמלמדת ילד בן 6 שלומד לדבר עברית אבל גדל בהולנד, אין ברירה אלא "לתקן" – המון פעמים הוא מדבר איתי בעברית ומשחיל שם עצם בהולנדית, שיושב לו יותר בקלות על הלשון. אני חושבת שמה שחשוב זה לא "לתקן" אלא פשוט לחזור בצורה הנכונה. כשהילד אומר: אני רוצה בוטרהם עם פינדקאס, אני חוזרת ואומרת: אין בעיה, אני אכין לך סנדביץ' עם חמאת בוטנים. באופן הזה אני גם מתקנת טעויות דקדוק (לשון נקבה הוא מתקשה במיוחד, כי אני תמיד פונה אליו בלשון זכר). באותה צורה בעלי מתקן אותי בהולנדית: חוזר על המשפט שאמרתי, אבל נכון. יש כמובן דברים שאני לא מתקנת: "לא עשיתי דבר", שהוא למד מהטלוויזיה, ושמדגדג לי את בלוטות הצחוק בכל פעם…
אהבתיאהבתי
הי נטע, זו דוגמא נהדרת! בשנים האחרונות מתקיים דיון ער בין מורים שמלמדים אנגלית כשפה שניה (בעיקר במזרח אסיה) לגבי איך לתקן את התלמידות שלהם. למשל בנוגע להגייה – באנגלית ישנן המון צורות הגייה, אז לפי איזו צורה אמורים ללמד? של המיד-ווסט? של טקסס? אולי של דרום אפריקה… אז כשמדברות על לתקן השאלה הראשונה היא לתקן לְמָה, מה הצורה הנכונה ומה נחשב טעות? כמו שכתבת בעצמך, לפעמים הילד שאת מלמדת אומר ״לא נכון״ ובכל זאת את לא מתקנת.
לגבי השיטה של לחזור בצורה הנכונה במקום לתקן ישירות, כמו שעושה בעלך וכמו שעושים הורים רבים עם ילדיהם הקטנים: אני תוהה אם במקום לחשוב על זה כתיקון אפשר לחשוב על זה כמתן חופש לכל אחד ואחת לדבר כמו שנוח לה. הילד שאת מלמדת עדיין לא מרגיש מספיק נוח עם שמות עצם מסויימים ועם לשון נקבה בעברית ולכן הוא משתמש בשמות עצם בהולנדית ובלשון זכר. את לעומת זאת מרגישה יותר בנוח בעברית ואין שום סיבה שלא תשתמשי בשמות העצם ובלשון נקבה כשאת מדברת איתו. במקום לחזור על מה שהילד אומר בטון ״מתקן״ שמדגיש איפה הוא ״טעה״ (אני לא אומרת שאת עושה את זה, אבל זו שיטה נפוצה עם ילדים קטנים) אני מציעה פשוט לענות לו באופן שנוח לך, עם השמות בעברית. עם הזמן הילד יכיר אותם. אל תשכחי שחלק מהסיבה שהוא עונה לך עם השמות בהולנדית זה שהוא יודע שאת מבינה (בדומה לילדים שגדלים דו-לשוניים והוריהם פונים אליהם בשפה אחת והם משיבים בשפה אחרת). אם הוא היה מדבר איתי, שלא מכירה מילה בהולנדית, לא סביר שהוא היה עושה את אותו הדבר. אני מנסה להגיד שיש הרבה היגיון בשימוש שלו בהולנדית כשהוא מדבר איתך, הוא מגיב באופן מותאם לבת השיח שלו, וזה מעיד על הגמישות שלו כדובר שמסוגל לנצל משאבים משתי שפות שונות באמירה אחת.
אהבתיאהבתי