מחשבות בעיקבות הרצאה שנתתי על שוֹנוּת תקשורתית והשאלה – איך אפשר לדעת שאני באמת מבינה דובר שמתקשר באופנים מאוד שונים ממני?

הפוסט הזה נכתב בעיקבות דברים של אמא לילדה עם מוגבלות שהסבירה מדוע חשוב לה לעודד את הבת שלה לגלות מרדנות ולא להתנהג תמיד כמו שצריך. אני כותבת על איך הנטייה לְרַצות, שמאפיינת ילדים ואנשים עם מוגבלות, משפיעה לרעה על היכולת שלהם לתקשר בצורה אפקטיבית, וגם מעלה נקודה למחשבה על שיחות עם ילדים ללא מוגבלות.

השבוע התכוונתי להמשיך את הפוסט משבוע שעבר ולכתוב על הקשר בין שפה לקבלת החלטות, אבל הפוסט הזה עדיין מתבשל ועוד לא מוכן לצאת לאור. בינתיים אני מפרסמת פוסט אחר שעוסק במושג להניח יכולת. אם תקראו אותו תראו שבעצם לא הרחקתי הרבה מהנושא של הפוסט הקודם.

הפוסט עוסק בקשיים הייחודיים של אנשים שלא משתמשים בשפה דבורה וחיים בחֶבְרָה שבה דיבור הוא צורת התקשורת המרכזית. אני טוענת שמדובר בקבוצת מיעוט שמאבק חברתי ופוליטי יעזור לה לממש את זכותה לתקשורת.

זה פוסט המשך לאילוצים בשפה – חלק א׳, אבל ניתן לקרוא אותו גם כפוסט נפרד. הוא עוסק באילוצים הייחודיים שפועלים על אנשים שנעזרים בצורות תקשורת חלופיות (תת״ח) ומציג את הפתרונות שהם יוצרים בתגובה לאילוצים האלו, פתרונות שלא תמיד זוכים להכרה והערכה.

כפי שכבר כתבתי, למשל כאן, אני מתעניינת במה שקורה בשוליים של המרחב הלשוני ובמי שנדחקים אל השוליים האלו מכיוון שהמעמד שלהם כדוברים וכבעלי זכויות בשפה לא תמיד זוכה להכרה. אוטיסטים למשל הם דוגמא לאוכלוסיה שזכותה לתקשורת מקופחת באופן תדיר. פעם נכחתי בהרצאה של אמא לצעיר אוטיסט שלא משתמש בשפה דבורה שסיפרה בכנות צובטת לב כיצד במשך שנים … המשך קריאת הפוסט נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף דֵה צִ׳ילְדְרֶן