המונח ״הורית״ מתאר את הנטייה של מבוגרים לדבר אל ילדים בצורה מותאמת - בקול גבוה, באינטונציה מודגשת, לאט תוך שימוש במילים פשוטות. לא מעט מחקרים מעודדים את השימוש בדיבור כזה בטענה שהוא מסייע בפיתוח כישורי שפה אצל ילדות וילדים בגיל הרך. הפוסט הזה מטיל ספק בנחיצות ההורית, ומזהיר מפני היחס ההישגי לשפה שעומד בבסיס המחקרים שממליצים להשתמש בה.

לפעמים ילדים קטנים עונים תשובות לא נכונות על שאלות פשוטות למרות שהם יודעים את התשובה (שאלות כמו איזה צבע זה? איך עושה חתול?). הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה הם עושים את זה. בפוסט הזה אני עוסקת בתופעה, ומציעה כל מיני תשובות אפשריות.

הפוסט הזה הוא החלק השלישי והאחרון בסדרה של פוסטים שעוסקים בקריאת ספרים עם ילדים. את החלקים הקודמים בסדרה כתבתי בקלות יחסית, אבל את הפוסט הזה לקח לי הרבה זמן לכתוב. למרות שידעתי מה אני רוצה להגיד התקשיתי למצוא את הדרך הנכונה להעביר את המסר. פריצת הדרך התרחשה, כמה מפתיע, בזמן שקראתי ספר עם הבן שלי. הספר שקראנו סיפק לי דוגמא שממחישה בצורה מושלמת את הנקודה שברצוני להעביר.

תכננתי לפרסם ברצף את שלושת חלקי הסדרה על קריאת ספרים עם ילדים, אבל הייתי חייבת לעשות הפסקה קצרה כדי לכתוב על משהו שקרה לי השבוע.

זה הפוסט הראשון (מתוך שלושה) בסדרה שעוסקת באיך שאנחנו מקריאות ספרים לילדים. הפוסט מתאר מנהגים נפוצים בקרב הורים כאשר הם מקריאים לילדיהם. רבים מהמנהגים האלו מקבלים תמיכה נלהבת מנשות מקצוע בטענה שהם תורמים לפיתוח כישורי השפה של הילד. אבל אני שואלת האם הם באמת מקיימים את כל מה שהם מבטיחים, והאם יש דרכים אחרות שבהן אפשר לקרוא עם ילדים.

הפוסט הזה נכתב בעיקבות תגובות שקיבלתי על פוסט קודם שעסק ב-שאלות ששואלים ילדים. יש בו מחשבות על מקומם של ילדים בחברה שלנו וגם התלבטויות אישיות שלי כאמא.

פוסט קצרצר על הבן שלי ועלי, כולל טיפ להתגברות על הדחף לתקן ילדים.