אשליה של הבנה

הרגע שבו הבנתי שאני רוצה לחקור שפה של ילדים התרחש כשהבן שלי היה בן שנתיים וקצת. נפגשנו בגינה עם חבר מהגן, ובזמן שקישקשתי עם האמא של החבר הקשבתי לילדים ששוחחו ביניהם תוך כדי משחק. השיחה שלהם זרמה בשטף – הם שאלו שאלות, הגיבו אחד לשני, והתגלגלו מצחוק זה מדבריו של זה בתזמון מושלם. אבל כשאני ניסיתי לעקוב אחרי השיחה לא הבנתי כלום! כלומר, הבנתי את המלים שהם אמרו, אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי לעקוב אחרי ההתקדמות של השיחה, המשפטים לא נראו לי קשורים זה לזה והשיחה כולה נשמעה לי כמו נונסנס מוחלט. עם זאת היה ברור לגמרי שהבעיה היא אצלי, כי הילדים בבירור נהנו מהשיחה וניכר היה שהיא מקרבת ביניהם ומתגלגלת ללא שום קושי במקביל למשחק המשותף.

בעודי מקשיבה וצופה בהם משוחחים הבנתי שזה הדבר שאני רוצה לחקור – את מה שקורה בין שני הילדים ומאפשר לשיחה שלהם לזרום ולהם להבין אחד את השני, אבל חומק מעיני דווקא בגלל שאני דוברת טיפוסית (כלומר אישה מבוגרת עם כישורי שפה מפותחים). בשיחה של שני הילדים היה משהו שלא היה נגיש לי, וכל מה שרציתי לעשות הוא לגלות מה זה הדבר הזה ולהבין איך הוא עובד.

היום אני עובדת עם אנשים אוטיסטים שלא משתמשים בשפה דבורה ולומדים להשתמש בהקלדה כאמצעי נוסף לתקשורת ולהבעה עצמית (אפשר לקרוא עוד פה). לא מזמן העברתי הרצאה על שוֹנוּת תקשורתית שבה הבאתי דוגמאות משיחה קבוצתית בהקלדה שלקחתי בה חלק (אפשר לצפות בהרצאה פה). השיחה שהצגתי נבחרה מכיוון שהיא שונה משיחה טיפוסית, והשתמשתי בה כדי להדגים את הרעיון שדוברים לא טיפוסיים מתבטאים אחרת, בצורה שכנראה פחות מובנת לנו כדוברים טיפוסיים, ועם זאת לא נופלת מתקשורת טיפוסית מבחינת היכולות של הדוברים ועוצמת הביטוי שלהם.

בדיון שהתקיים בעיקבות ההרצאה רבות מהתגובות עסקו בשאלה איך אני יודעת שבאמת הבנתי את שותפי לשיחה? שפירשתי נכון את הכוונות שלהם? חלק מהמגיבים שאלו אם יש דברים שאני עושה במהלך השיחה על מנת לוודא שאני מבינה נכון. השאלות האלו מעלות סוגיה שעסקתי בה בעבר באופן תיאורטי והיא ממשיכה ללוות אותי גם היום באופן הרבה יותר מעשי – איך אפשר לדעת שאני מבינה מה מישהו אומר, ואיך להתמודד עם קושי בהבנה?

הפילוסוף דונלד דיווידסון (כתבתי עליו פה) טוען שמקרים של חוסר הבנה עמוק, שבהם הפער בין בני השיח מקשה על מציאת מכנה משותף גם ביחס למרכיבים הבסיסיים ביותר באינטראקציה הם נדירים ביותר. רוב האי-הבנות הן פשוטות, וניתנות לפיתרון בקלות על ידי הסבר קצר או חזרה על הדברים שנאמרו. דיווידסון מסביר שאנחנו נוטות לייחס חשיבות יתר לאי-הבנות כאלו מכיוון שהן פוגעות ברצף השיחה ולכן בולטות לעין, אבל ההתמקדות בהן משכיחה מאיתנו שהן יכולות להופיע רק על רקע כללי של הבנה והסכמה שמתקיים כל הזמן מבלי שאנחנו נותנות עליו את הדעת. יש בזה משהו – שאלה בנוסח ״איך את יודעת שהבנת נכון למה הוא התכוון?" כבר מניחה שמדובר בשיחה, עם דוברים שמשתמשים בשפה ומתכוונים להגיד דברים זה לזה, התהייה נוגעת רק לאופן המסויים שבו נאמרו הדברים וליכולת לעמוד במדוייק על משמעותם.

אבל יכול להיות שהתגובות להרצאה שלי ביטאו תחושה כללית יותר של חוסר הבנה, שדומה למה שאני הרגשתי לפני שנים כשצפיתי בבן שלי ובחבר שלו משוחחים ביניהם והרגשתי שאני לא מבינה את השיחה למרות שלא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק אינו מובן. תחושה כזו של חוסר הבנה אולי קרובה יותר דווקא לסוג הראשון של חוסר הבנה שדיווידסון מתאר, זה שלטענתו הוא נדיר ביותר. מה המשמעות של תחושת אי-הבנה מהסוג הזה וכיצד, אם בכלל, ניתן לגשר עליה? דיווידסון לא מרחיב בנושא.

כשדיווידסון כותב על שפה הוא רואה בעיני רוחו שיחה בין דוברים טיפוסיים (זה נכון לרוב המוחלט של בלשנים ופילוסופים של השפה, וגם לרוב חוקרי השפה בכלל). בשיחה כזו שבה בני השיח מתקשרים באופן דומה מתקיימת אשליה חזקה של הבנה. קל להניח שאני מבינה את מי שמתקשרת כמוני, הרי אם היא מתנהגת כמוני היא בטח מתכוונת פחות או יותר למה שאני הייתי מתכוונת אם הייתי במקומה. זו הנחה סבירה ואולי אפילו חיונית, אבל אי אפשר לבסס אותה. אין דרך לוודא לְמה מישהו מתכוון ״באמת״ – אני יכולה לשאול מישהי אם היא מעדיפה סוכריה צהובה או אדומה אבל אין דרך לוודא ששתינו חוות ״צהוב״ באותו האופן ומתכוונות לאותו דבר כשאנחנו אומרות ״אדום״ (שלא לדבר על מושגים מורכבים יותר כמו כאב, רחמים או חלום).

אם אתם מגלגלים עכשיו עיניים וחושבים לעצמכם –

אז זו בדיוק הנקודה! אלו לא שאלות שעולות במהלך שיחה בדרך כלל.

כשאני משוחחת עם מישהו אני לא עוצרת כל רגע כדי לבדוק אם הבנתי אותו נכון אלא נותנת לשיחה להתגלגל, ההבנה כבר תצמח בצורה אורגנית מתוך האינטראקציה (או שלא). למעשה אם מישהו היה עוצר אותי באמצע שיחה כדי לשאול למה התכוונתי ברוב המקרים לא בטוח שהייתי יודעת מה לענות. הדימוי שיש לנו של שיחה כאינטראקציה שבה בני השיח משתמשים במילים ובמשפטים כדי להחליף ביניהם רעיונות (כוונות) ברורים ומוגדרים היטב הוא פיקציה, או לפחות ייצוג פשטני ומאוד לא מדוייק של מה שמתרחש בפועל בשיחה. (הנה תרגיל שאפשר לנסות בבית – בפעם הבאה שאתן מנסות לשחזר שיחה שניהלתן ולספר עליה לאדם אחר שימו לב כמה זה קשה. הבעיה היא לא רק בזיכרון שלכן אלא בכך ששיחות לא מתנהלות כמו דיאלוג בסרט, גם אם תצליחו לשחזר בדיוק את כל המשפטים שנאמרו זה לא בהכרח יעביר את מה שנאמר). 

אבל כאשר השותפה שלי לשיחה מתקשרת בצורה שונה ממני (בגלל שהיא ילדה בת שנתיים או מבוגרת אוטיסטית שלא משתמשת בשפה דבורה) קשה יותר לשמר את האשליה הזו, והפיתוי לעצור ולברר למה היא מתכוונת הוא גדול. הרצון לבדוק כדי לוודא שהבנתי נכון הוא טבעי, ונובע מכוונות טובות, אבל הוא גם מבטא סוג חמקמק במיוחד של אפליה. הנכונות להתאמץ כדי להבין טוב יותר דובר שמתקשר בצורה שונה ממני היא מבורכת, אבל לשאלות בסגנון ״למה את מתכוונת?״ יש נטייה לתקוע את השיחה ורק אנשים שהתקשורת שלהם לא טיפוסית נאלצים להתמודד איתן באופן קבוע. לעומת זאת, אם נמצא דרך להמשיך ולגלגל את השיחה נוכל לאפשר להבנה לצמוח באופן אורגני כמו שקורה (לרוב בהצלחה) בשיחות אחרות.

אתגר משמעותי ביצירת קהילה מגוּוֶנת תקשורתית הוא הוויתור על האשליה של הבנה. באינטראקציות עם החברים והחברות במקום להבעה (המרכז שבו אני עובדת) אני מְתַרגלת את היכולת שלי לקיים שיחה מתמשכת ורציפה בלי רשת הביטחון שהאשליה הזו מספקת (הורים לתינוקות ופעוטות קטנים מתארים לפעמים תחושה דומה שמלווה אותם בתקשורת עם ילדיהם). אני לא אומרת שאסור אף פעם לעצור ולשאול דובר למה הוא מתכוון, אבל בשיחה עם דובר לא טיפוסי צריך להתנהל בזהירות ועם הרבה מודעות עצמית, כי לפעמים הדחף לעצור את השיחה כדי לבדוק אם הבנתי נכון רק מנכיח עבורו את השוֹנוּת שלו ומקשה עליו לבטא את עצמו. לעומת זאת אם נצליח להתגבר על חוסר הביטחון שאנחנו בתור דוברות טיפוסיות חשות בשיחה ופשוט להגיב, לפעמים נוכל לראות בהתנהגות של בן השיח אם קלענו למטרה, וגם אם לא, לפחות השיחה תמשיך ואולי דברים יתבהרו במהלכה. ואולי לא, אולי רק בדיעבד כשנחשוב על השיחה יפול לנו האסימון לגבי מה שהתרחש בה ונבין משהו שלא הבנו בזמן אמת. ואולי פשוט לא נבין, גם זה קורה. זה המשא שעלינו ללמוד לשאת כדי לאפשר שיח מכליל, שיש בו מקום למגוון של מתקשרים ומתקשרות שמה שהם חולקים זה עם זו הוא לא מכנה משותף שמאפשר אשליה של הבנה, אלא דווקא את העדרה של אשליה כזו.