את המושג speakerhood המצאתי כשכתבתי את הדוקטורט (לא מצאתי לו תרגום טוב לעברית, אבל כשצריך אני משתמשת בדּוֹבְרוּת). זו גם אחת הקטגוריות בבלוג ואני מתייגת בה פוסטים שעוסקים במשמעות של להיות דובר ובמה הופך מישהי לדוברת. אני משתמשת במושג סְפִּיקֵרְהוּד כדי לשאול מה גורם לנו להתייחס למישהי כדוברת שפה – לא שפה מסויימת כמו עברית או צרפתית, אלא שפה בכלל. זו שאלה קצת מוזרה, אבל הרעיון מאחוריה הוא די אינטואיטיבי, ואני אפתח בשני סיפורים שעוזרים מאוד להבין אותו.
סיפור ראשון:
כשלמדתי לדוקטורט בארה״ב לימדתי קורסים לתואר ראשון. הנחתי שהסטודנטים שלי מזהים שאני מישראל, אבל זה לא היה נושא שעלה בדרך כלל בכיתה. יום אחד הגיע למשרד שלי סטודנט, התיישב בכיסא מולי, והתחיל לדבר אלי בג׳יבריש מוחלט! היה לי ברור שהוא מצפה שאבין אותו אבל כמה שניסיתי לא הצלחתי להבין אף לא מילה אחת.
״סליחה?״ שאלתי במבוכה, והסטודנט בתגובה פלט מפיו רצף צלילים נוסף שהיה כל כך בלתי ניתן לפיענוח שאפילו לא הצלחתי לזהות את השפה שבה הוא מדבר. בתגובה למבוכה התהומית שניבטה מעיני הוא חזר לדבר באנגלית ושאל בטון נעלב – ״מה עשיתי לא בסדר? דיברתי בעברית, למה לא הבנת אותי?״
כמובן שמיד פצחתי ברצף של התנצלויות ותירוצים. הסטודנט נראה כל כך פגוע שהעדפתי לא לספר לו שלא רק שלא הבנתי מה הוא אומר, אפילו לא הצלחתי לזהות שהשפה שהוא מנסה לדבר בה היא עברית (שפה שאני מכירה מבטן ומלידה). מה שכן, לאורך כל האינטראקציה המאוד לא נעימה הזו לא הטלתי ספק לרגע בכך שהסטודנט שלי הוא דובר. גם כשלא היה לי מושג מה הוא אומר ובאיזו שפה הוא מדבר אם בכלל, היה לי ברור שהוא מנסה לומר לי משהו, ושאם רק אצליח לפענח את דבריו הם יהיו בעלי משמעות.
סיפור שני:
את הסיפור הזה חלקה איתי מורה לחינוך מיוחד. היא ניגשה אלי בסיום הרצאה שהעברתי כדי להתייעץ בנוגע לתלמיד בבית הספר שבו היא מלמדת, ילד בן תשע או עשר, שבכל בוקר עומד בשער בית הספר ולכל מורה שנכנסת הוא חוזר ואומר שוב ושוב – ״בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב…״ המורות לא משיבות על הברכה, אלא מקפידות להתעלם ממנה בכל יום מחדש.
הילד הוא אוטיסט שכמעט ולא משתמש בשפה דבורה. בפעמים הבודדות שבהן הוא מדבר הדיבור שלו חזרתי ומכני. דיבור חזרתי (אקולליה) הוא תופעה נפוצה יחסית אצל ילדים עם אוטיזם, שמרבים למשל לדקלם שורות משירים או סרטים שהם אוהבים במיוחד. יש מטפלים שממליצים להתעלם מדיבור כזה מכיוון שהוא נחשב לא תקשורתי ולא פונקציונלי. ההתעלמות אמורה לאותת לילד שזו אינה צורת דיבור מקובלת ולעודד אותו להפסיק להשתמש בה ולאמץ דרכים יעילות יותר לדבר.
כמובן שלא כל התעלמות ממה שמישהו אומר בהכרח מוחקת את הדּוֹבְרוּת שלו. הבן שלי מתעלם באופן קבוע מבקשותי החוזרות ונשנות שינעל נעליים כי צריך לצאת לבית הספר, או שילך כבר לצחצח שיניים כי הגיע הזמן לישון. זה מעצבן אבל זה לא פוגע במעמדי כדוברת. אבל המקרה של המורות שמתעלמות מהילד שמברך אותן ״בוקר טוב״ שונה באופן מהותי. הכוונה של המורות טובה, הן רוצות לעזור לילד לתקשר טוב יותר, אבל בדרך הן מתייחסות לדיבור שהוא כן מצליח לייצר כריק מתוכן וחסר משמעות. במקום להתייחס אל הילד כמישהו שיש לו מה לומר, גם אם האופן שבו הוא אומר את זה לא תמיד אופטימלי, הן מתייחסות אליו כאל תוכי שמדקלם בבלי דעת מילים שהוא לא מבין ובכך מבטלות את הדוברות שלו (בספרות המחקרית התופעה של דיבור חזרתי אצל ילדים אוטיסטים מכונה לפעמים parroting).
כאשר מצרפים את שני הסיפורים האלו ביחד הניגוד ביניהם בולט. בסיפור הראשון מופיע דובר שנתפס כבעל מסר על אף שהדיבור שלו אינו מובן כלל. בסיפור השני מופיע דובר שדבריו מובנים ומתאימים לסיטואציה ולמרות זאת הם נתפסים כריקים וחסרי משמעות והוא עצמו לא נתפס כבעל אמירה אלא כמי שמחקה אחרים ללא שליטה ובבלי דעת.
זו אולי הנקודה הכי חשובה לגבי דוברות: דוברות אינה משהו שצריך להוכיח! ההנחה שמישהו הוא דובר היא אוטומטית ומהווה תנאי מקדים לשיחה. ברגע שמישהו נדרש להוכיח שמגיע לו שיתייחסו אליו כדובר ויבואו איתו בדברים זה סימן מובהק לכך שהוא לא באמת נתפס ככזה מכיוון שהדוברות שלו היא בערבון מוגבל. כשילד עם אוטיזם נדרש להוכיח שהוא באמת מתכוון לדברים שהוא אומר ולא סתם מחקה מישהו אחר, או כשאישה שמשתמשת בתת״ח נדרשת להוכיח שהיא מבינה את המשמעות של הסמלים שבהם היא משתמשת כדי לתקשר, הספיקרהוד שלהם נגזל מהם. זה כבר לא משנה מה הם יעשו ואיזה יכולות הם יצליחו להפגין, הסביבה לא באמת מתייחסת אליהם כדוברים. דוברים ״אמיתיים״ לא נדרשים להמציא הוכחות לדוברות שלהם, הם זוכים להנות מהספק גם כאשר הדיבור שלהם בלתי מובן לחלוטין (כפי שקרה עם הסטודנט שלי).
מקובל לחשוב שדוברות היא תוצר של יכולות מסויימות אשר הופכות אדם לדובר, למשל היכולת להבין שפה או היכולת לתקשר באמצעות סימנים מוסכמים, אבל זה לא מדוייק. אני מעדיפה להשתמש במושג באנגלית – speakerhood מכיוון שהוא מקפל בתוכו דמיון למושג נוסף – personhood, אשר מתאר מעמד משפטי. גם ישויות לא אנושיות יכולות להיחשב ל-person בעיני החוק, מה שמאפשר להן לקבל הגנה משפטית (כפי שקרה עם הנהר הזה בניו זילנד). באופן דומה, גם ספיקרהוד לא מתאר יכולת אלא סטטוס. היכולת להשתמש בשפה דבורה למשל עוזרת לאדם להצטייר כדובר בעיני הסביבה (כפי שתארתי כאן), אבל מה שהופך אותו לדובר זה ההכרה שהוא מקבל מהסביבה שרואה בו דובר ומתייחסת אליו כמישהו שיש לו מה לומר ושיש טעם לדבר אליו ואיתו.
להיות דובר זה סטטוס פחות רשמי מהסטטוס המשפטי של להיות person אבל ההשלכות שלו לא פחות משמעותיות ומרחיקות לכת. כפי שההכרה המשפטית מהווה בסיס להגנה, ולדרישה וקבלה של זכויות ושל חובות, ספיקרהוד מספק גישה למשאבים חיוניים כמו צדק וחינוך, וגם לדברים יותר טריוויאלים אבל לא פחות שימושיים בחיי היומיום כמו קבלת שירות בגלידרייה.
סיפור שלישי:
במשך תקופה מסויימת ליוויתי נער צעיר שאובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה. הוא היה בחור אינטליגנטי ומצחיק עם מודעות חברתית מפותחת, ורוב שיחותינו הוקדשו לנושאים שעניינו אותו כמו פמיניזם, חופש דת, ומה יעזור לו להצליח עם בנות. באחד המפגשים הראשונים שלנו יצאנו לסיבוב בשדרה ועצרנו לקנות גלידה. הנער סיפר לי שהוא תמיד מזמין את אותו הטעם, אז עודדתי אותו לבקש טעימה של משהו חדש לפני שהוא בוחר מה להזמין.
הנער ניגש למוכר ושאל כמה שאלות על הטעמים השונים. הוא גמגם קצת אבל לא היה קשה להבין אותו. אף על פי כן, ולמרות שעמדתי בצד ולא התערבתי בשיחה, המוכר הפנה את כל תשובותיו אלי. אני די בטוחה שאם הייתי שואלת את המוכר ישירות האם לדעתו הנער מבין אותו ומסוגל לענות לו בעצמו המוכר היה משיב בחיוב, אבל בפועל הוא לא הכיר בו כדובר.
האירוע הזה התרחש לפני לא מעט שנים, זו היתה הפעם הראשונה שבה הסתובבתי בציבור ביחד עם אדם עם מוגבלות ונוכחתי ביחס שהוא מקבל מהסביבה. אבל מה שהדהים אותי במיוחד היה ההשפעה של תגובת המוכר על הנער. עם כל משפט נוסף שהמוכר הפנה אלי הנער הפך יותר ויותר מבולבל וחסר ביטחון: הגמגום שלו התגבר, דעתו הוסחה, ודבריו הפכו פחות ופחות מובנים. בהדרגה הוא נהיה בדיוק מה שהמוכר ראה בו – מישהו שלא מסוגל לדבר בשם עצמו.
קל לחשוב שרק דוברים מסויימים תלויים באנשים סביבם לאישור מעמדם כדוברים, אבל זה נכון לכולנו. אנחנו לא שמות לב שהדוֹבְרוּת שלנו תלויה באישור מהסביבה מכיוון שאנחנו מקבלות את האישור הזה באופן מיידי, מבלי שנצטרך לבקש אותו, אבל אני אוהבת להשתמש בפרפרזה על סימון דה בובואר כדי להזכיר ש –
אף אחת לא נולדת דוברת, אנחנו נעשות דוברות
בדרך להפוך לדובר שמקבל הכרה מיידית ללא מאמץ כולנו עברנו גם שלבים אחרים, שבהם קיבלנו הכרה ופידבק מתאים מהסביבה גם בסיטואציות שבהן זה היה פחות מובן מאליו (כפי שתארתי למשל כאן). אין אדם שלא מגיע לו לקבל הכרה ופידבק כאלו מסביבתו.
ההבנה שספיקרהוד זה סטטוס חברתי שתלוי ביחסים עם הסביבה מעבירה חלק מהאחריות אלינו, מי שהסטטוס שלהם כדוברים כבר מובטח. כמו שההתייחסות למישהי כדוברת היא אוטומטית, לפעמים גם ההתייחסות ההפוכה נעשית ללא מחשבה (זה נכון גם לילדים בהתפתחות טיפוסית, למשל כשאנחנו מדברות לידם באנגלית כדי שהם לא יבינו – כתבתי על זה כאן). המורה שסיפרה לי על הילד שמברך את המורות שלו ״בוקר טוב״ ולא זוכה לתגובה שיתפה אותי בסיפור בתקווה שאוכל לעזור לה לשכנע את המורות האחרות להגיב לברכה של הילד למרות שאולי זה מרגיש להן מוזר או לא טבעי. ההחלטה להכיר בדוברות של מישהו גם כשזה לא בא לנו באופן אוטומטי, או כשאנחנו לא בטוחות מה יקרה כתוצאה מכך, היא דוגמא לצעד פשוט שיכול לעזור לדוברת חדשה להיוולד.
בְּשׁוּלֵי השפה 