להניח יכולת

בארוחת שישי עם המשפחה של בן זוגי שיחקנו משחק שבו עוברים מסביב לשולחן וכל אחד אומר בתורו שֵׁם שיש בו לפחות אות אחת משותפת עם השם שנאמר לפניו.

בדרך כלל הילדה כועסת על אחותה ואחיה הגדולים כשהיא מרגישה שהם לועגים לה, אבל הפעם היא בעיקר נראתה מבולבלת מהתגובה, ואני הבנתי למה – ה-ך בסוף השם ברוך נשמעת בדיוק כמו האות ח׳. הילדה מבחינתה ענתה תשובה נכונה ולא הבינה למה כולם צוחקים. כשהסברתי לאמא שלה מה קרה האמא הופתעה. מכיוון שמדובר בילדה הקטנה במשפחה כולם רגילים להעלים עין מהטעויות שלה כשהיא משתתפת במשחקים של אחיה ואחותה הגדולים, וזה מה שהם עשו גם הפעם – הניחו שהיא טועה והתעלמו מה-״טעות״. אלא שבדרך הם גם פיספסו את היכולת וההגיון שהיא הפגינה בתשובתה.

---

הפוסט הזה עוסק ב-להניח יכולת (presume competence), מושג שנעשה בו שימוש רב בהקשר של אנשים שמתמודדים עם מוגבלות שמשפיעה על יכולתם לתקשר. כשאדם מתמודד עם קשיים תקשורתיים קשה לפעמים להעריך מה הוא יודע ומה הוא מסוגל לעשות. הגישה הטיפולית הרווחת במקרה כזה היא שעד שלא הוכח אחרת יש להניח יכולת – כלומר להניח שהאדם מבין, חושב ולומד, גם אם היכולות האלו לא באות לידי ביטוי בגלל הקשיים התקשורתיים איתם הוא מתמודד. 

הנחת יכולת היא משמעותית במיוחד עבור אנשים שמשתמשים באמצעי תקשורת חלופיים במקום או בנוסף לשפה דבורה. משתמשות תת״ח (תקשורת תומכת וחלופית) תלויות מאוד באנשים אחרים לצרכי תקשורת מכיוון שהכלי התקשורתי שלהן מתוכנן ומעוצב במידה רבה על ידי אנשים אחרים. כך למשל, כדי שלילד יהיו אותיות ומילים כתובות בלוח התקשורת שלו (ולא רק תמונות או סמלים מצויירים) נדרשת קלינאית תקשורת שתשים אותן בלוח שלו מכיוון שהיא מאמינה ביכולתו ללמוד לקרוא. דוגמא נוספת: לוח התקשורת של ילדה יכול לכלול רק סמלים פונקציונליים כמו ״לאכול״ ו-״לשחק״, כדי שיצורפו ללוח סמלים כמו ״לחלום״ או ״לקוות״ סביבתה הקרובה נדרשת להאמין שהיא גם חולמת ומקווה, ושיש לה מה לומר על כך. כאן אפשר לקרוא הסבר מעולה (באנגלית) על המשמעות של הנחת יכולת אצל אנשים שמשתמשים בתת״ח.

---

בחרתי לפתוח את הפוסט בסיפור על האחיינית שלי שהיא ילדה בהתפתחות טיפוסית כדי להראות שהנחת יכולת זה מושג שרלוונטי לכולנו, ובמיוחד לילדים. הנחת יכולת היא לא אשליה אלא נבואה שמגשימה את עצמה – כאשר אנחנו מניחות שהיכולת לא קיימת קָטֵן הסיכוי שנבחין בניצנים שלה כאשר הם מתגלים, בעיקר אם היכולת מופיעה בצורה שונה מכפי שציפינו (ך במקום ח׳). לעומת זאת, אם נניח שהיכולת קיימת ייגדל הסיכוי שנבחין בסימנים לקיומה כאשר הם צצים. זה מסר שקל להזדהות איתו כי לרובנו קל יותר לממש את הפוטנציאל שלנו ולהגיע להישגים בסביבה שמאמינה בנו. אלא שכאן בדיוק טמונה המורכבות שבהנחת יכולת – זה עיקרון שקל להסכים על החשיבות שלו אבל קשה הרבה יותר ליישם אותו בפועל.

חברה חלקה איתי את הסיפור הבא:

כאשר חברתי הציגה את הרשת במרכז תעסוקה נתמכת לאנשים עם מוגבלות שכלית קלינאית תקשורת שעובדת במרכז התעכבה על הפוסט הזה והעירה: את רואה, הם סתם כותבים הערות רנדומליות. חברתי השיבה שהתאור דווקא מתאים ורלוונטי לשיר, אבל הקלינאית לא השתכנעה וטענה שהכותבת בוודאי השתמשה בניבוי מילים ולא באמת התכוונה למה שהיא כתבה.

זו דוגמא שאולי נראית חריגה ולא מייצגת, אבל מהניסיון שלי היא די אופיינית. אנשים עם מוגבלות לא נהנים מאותה מידה של חסד כמו אנשים ללא מוגבלות. לפני כמה שנים כשעבדתי על פרוייקט משותף עם אדם שמשתמש בתת״ח קלינאית תקשורת שהכירה אותו שאלה אותי – איך את יודעת שהוא באמת מבין מה אתם עושים? כשאדם מדבר מגיב בצורה כללית ולא מחייבת (וואלה… נכון… מעניין…) ההנחה היא שפשוט אין לו הרבה מה לומר או שדעתו מוסחת, אבל כאשר אישה שמשתמשת בתת״ח מגיבה בצורה דומה מניחים שהיא לא הבינה את מה שנאמר לה (זו לא דוגמא היפותטית, זו תגובה שנתקלתי בה פעמים רבות). 

---

הדוגמאות שנתתי לא נובעות מכוונה רעה אלא מהטייה לא מודעת: ככל שההתנהגות ואופני התקשורת של הזולת שונים יותר משלנו ופחות מוכרים לנו כך קשה יותר להניח את קיומה של יכולת. זו הטייה שלא פשוט להתגבר עליה, גם אם באים לסיטואציה עם כל הרצון הטוב שבעולם: 

קשה לחשוב על מישהו שרוצה יותר בטובתו של ילד מאשר אחד ההורים שלו (ההורים שהביאו אותו לטיפול מלכתחילה). אבל בכולנו טבועה תפיסה סטריאוטיפית של איך ילד גדֵל ומתפתח בהדרגה, וכמו שלא נצפה מתינוק שעוד לא מתהפך לקום ולהתחיל ללכת כך קשה לתפוס שלנער אוטיסט שלא מדבר ומתקשה בביצוע פעולות יומיומיות יש חלומות, ויותר מכך – צורך לדבר על החלומות שלו. אבל המוגבלות במקרה הזה היא שלנו – אנחנו אלו שמתקשות לדמיין חיים אחרים, שאינם בני דמותנו, חיים של אדם שלצד קשיים בסיסיים יש לו עולם פנימי עשיר שהוא בוחר להביע באמצעים שונים משלנו.

---

אולי המפתח להנחת יכולת טמון בהבנה שלא מדובר בפרקטיקה יוצאת דופן שמיוחדת לאינטראקציות עם ילדים או עם אנשים עם מוגבלות. קל לטעות ולחשוב שהנחת יכולת היא ויתור מיוחד שאנחנו עושות כדי לעזור לאדם שמתקשה מפאת מוגבלותו. אבל זה בדיוק להפך – להניח יכולת זה כלי בסיסי וחיוני שמשמש אותנו בכל אינטראקציה עם אדם אחר. כאשר אדם ללא מוגבלות מתנהג בצורה לא ברורה או אומר משהו לא מובן התגובה האוטומטית היא לנסות למצוא פשר להתנהגותו ולברר למה הוא התכוון. לרוב הבירור הזה נעשה אפילו מבלי לשים לב מכיוון שהנחת המוצא שלנו ביחס לאדם ללא מוגבלות היא שיש הגיון בהתנהגותו ובדבריו, ומכאן שגם אם ההגיון הזה נסתר כרגע מעיני יש טעם לְהַשְׁעוֹת לרגע את הספק ולפרש מחדש את הסיטואציה כדי לנסות ולהבין אותה.

להניח יכולת זה לתת לאחר להנות מהספק. אנשים ללא מוגבלות זוכים להנות מהספק כל הזמן כחלק אינטגרלי מכל אינטראקציה תקשורתית. דווקא מול אנשים עם מוגבלות (ובמידה מסויימת גם מול ילדים) אנחנו נוטים לְהַשְׁעוֹת את מידת החסד הזו. במובן הזה המושג להניח יכולת לא מבטא הֲטָבָה או מידה של סלחנות, אלא דווקא חושף את האפליה ממנה סובלים אנשים עם מוגבלות, שהסביבה לא מניחה באופן אוטומטי שיש להם יכולת ולכן מרבה לפספס את היכולות שלהם גם כאשר הן מופגנות בצורה ברורה למדי.

---

ולסיום המלצה חמה: 

אמרתי קודם שלהניח יכולת זה עיקרון שקל להסכים איתו אבל קשה לבצע בפועל. פה יש טקסט (באנגלית) שכתבה אמא לילדה שלא משתמשת בשפה דבורה על התהליך שהיא עברה עם הבת שלה בדרך למימוש בפועל של הציווי התיאורטי להניח יכולת. זה הטקסט הכי טוב שאני מכירה על הנושא.