חיפוש מהיר בגוגל מעלה שלל כתבות עם עצות להורים כיצד לטפח את יכולת הבחירה של ילדיהם (למשל כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן). רוב הכתבות מהסוג הזה מדגישות שילדים מסוגלים לבחירה עצמאית מגיל צעיר, ומעודדות הורים לסמוך עליהם ולתת להם לבחור בעצמם.
הנה כמה ציטוטים לדוגמא ברוח זו:
- ״מהגיל שבו מזהים בילד את היכולת והרצון לבחירה אישית, יש לאפשר לו את הבחירה״
- ״כשנותנים לילד לבחור – ההחלטה והאחריות הם שלו, והילד הופך מתלותי וחסר ביטחון לעצמאי ולשותף, וגם הדימוי העצמי שלו עולה״
- ״כבר ברגע הראשון שהילד מבין ומסוגל באופן מודע לבצע בחירה, יש לאפשר לו לבחור בעצמו״
- ״ילד שהוריו ישכילו ללמד אותו לקבל החלטות כבר בגיל צעיר … יהיה בבגרותו בעל יותר שיקול דעת, אחריות וגם ביטחון עצמי״
- ״כדי להבין איך לבחור חשוב וכדאי להתחיל בחינוך לבחירה כבר בגיל הצעיר״
לצד המסר הזה, מופיע בדרך כלל מסר משלים: שחררו את הרסן – אבל לא יותר מדי.
הנה כמה דוגמאות (מאותן כתבות בדיוק):
- ״יש לתחום [את הבחירה] בין כמה אפשרויות שאת/ה ההורה מחליט עליהן״
- ״הבחירה אמנם שייכת לילדים, אבל המיקוד וההכוונה הם שלנו, ההורים. כדי לא לגרום לבלבול ולחוסר יכולת להחליט, חשוב לתת לילדים לבחור בין מבחר מצומצם של אפשרויות – לא יותר משתיים-שלוש״
- ״כמובן, שבהתאם לגיל הילד על ההורה לתחום את הבחירה בין מספר אפשרויות מצומצם״
- ״חשוב לאפשר לילד לבחור בין כמה אופציות, אך חשוב להשתדל שלא להציב בפניו שפע ועומס … כדאי מאוד לסנן ולמנן״
המסר הכפול מסתכם בכלל האצבע שחוזר על עצמו שוב ושוב:
תנו לילדה לבחור, אבל רק בין 2-3 אפשרויות שאתם ההורים קבעתם מראש
באנגלית יש הבחנה בין שני מושגים – selection ו-choice, שאת שניהם ניתן לתרגם לעברית כבחירה. selection מתייחס לבחירה מבין מספר נתון של אפשרויות קבועות מראש, בעוד ש-choice מתייחס לתהליך בחירה מורכב יותר שבו הבוחרת מבררת לעצמה מה חשוב לה ועל מה היא מוכנה להתפשר, מגדירה את סדרי העדיפויות שלה, וקובעת לעצמה את האפשרויות לבחירה לפני שהיא מכריעה ביניהן. החיים מזמנים לנו בחירות משני הסוגים, ורוב הזמן אנחנו עושות בחירות שנמצאות איפה שהוא באמצע –
אני בוחרת מה ללבוש בהתאם לטעם שלי אבל גם מתוך המבחר המסויים שיש לי בארון ותוך התחשבות באילוצים כמו מזג האוויר. אם חסר לי פריט כלשהו אני יכולה לאלתֵּר עם מה שיש או לקנות חדש, כמובן בגבולות התקציב שלי, וכן הלאה…
מכיוון שאנחנו תמיד נתונות לאילוצים כלשהם אף בחירה אינה חופשית לחלוטין, אבל ככל שההחלטה משמעותית יותר כך היא מצריכה יותר הקשבה עצמית ויכולת לתמרן בין האילוצים השונים על מנת להשיג את אותה תחושה פנימית חמקמקה שעל אף האילוצים יש לי חופש וכוח שמאפשרים לי בחירה אמיתית ולא רק בחירה למראית עין. להנות מחופש בחירה (freedom of choice) זה לא אומר להיות חופשיה מאילוצים, אלא להנות ממספיק תחושת שליטה שמאפשרת לבוחרת לגלות גמישות אל מול האילוצים מבלי להפוך לקורבן שלהם. התחושה הזו של כוח ושליטה וחופש יחסי אל מול האילוצים השונים שהחיים מזמנים לנו נקראת אייג׳נסי (מושג שמשום מה אין לו תרגום ראוי לעברית). לתת לילד לבחור מתוך 2-3 אפשרויות שבָּרַרְנוּ עבורו מראש (בהתאם להעדפות שלנו כמובן) לא יעזור לו לפתח את האייג׳נסי שלו.
אני אסיים עם סיפור מושלם בעיני על בחירה ואייג׳נסי שגם לימד אותי שיעור חשוב באיך להיות האמא של הילד שלי. זה הסיפור על איך הבן שלי נגמל מחיתולים.
כשהבן שלי הגיע לגיל שלוש ועדיין לא הראה שום רצון להיפרד מהחיתול הבנתי שאין מנוס והיוזמה לגמילה תצטרך לבוא ממני. זה היה בתחילת חופשת הקיץ, זמן אידיאלי לגמילה מחיתולים, אז קראתי את כל מדריכי הגמילה האפשריים, הסברתי לילד מה הולך לקרות, הורדנו את החיתול ופתחנו בתהליך.
לקחתי בחשבון שייקח לילד זמן לפתח שליטה בעשיית צרכים ושבזמן הזה אני אצטרך להתמודד עם תאונות ולעשות הרבה כביסות. אבל שום דבר לא הכין אותי לכך שפעם אחר פעם הילד ייעמד באמצע הסלון, יודיע לי בשיוויון נפש שהוא צריך פיפי, ואז ישתין על השטיח מתוך כוונה מלאה ושליטה מושלמת. ככה זה נמשך במשך שבועיים, שבדיעבד לא נראים כזמן ארוך במיוחד, אבל במהלכם הרגשתי שהיחסים שלי עם הילד, שעד אז היו שלווים למדי, הופכים לרצף של התנגשויות בין כוח הרצון שלו לכוח העמידה שלי. אתם יכולים לנחש מי היה קרוב יותר לכניעה.
חופשת הקיץ הגיעה לסיומה ואני הבנתי שניסיון הגמילה כשל. יום לפני החזרה לגן, בזמן שהורדתי לו את החיתול של הלילה, הילד ביקש:
- ״אמא, אני רוצה חיתול״ - ״למה?״ שאלתי אותו, ״לא נעים לך להיות בלי חיתול, כמו ילד גדול, זה לא יותר טוב?״ - הילד הרהר לרגע והשיב: ״זה טוב בלי חיתול... אבל בשבילי, לא כל כך טוב״
הייתי אובדת עצות. אם יש דבר אחד שהודגש בכל מדריך גמילה שקראתי זה שמרגע שהתקבלה ההחלטה להתחיל בגמילה אסור ללכת אחורה ולחזור להשתמש בחיתול. התקשרתי להתייעץ עם בן זוגי, גם הוא לא ידע מה להגיד. חזרתי אל הילד, הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט, ידעתי שיש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות אחרי שהוא אמר בצורה כל כך ברורה מה הוא רוצה – הלבשתי לו חיתול ושילחתי אותו לדרכו. כל היום הילד הסתובב עם חיתול והיה מאושר. לא נורא עודדתי את עצמי, מחר חוזרים לגן, אני אתייעץ עם הגננת, אולי ננסה שוב בחופשת סוכות…
אבל למחרת בבוקר כשהלבשתי אותו לגן הילד ביקש ללבוש תחתונים וללכת לגן בלי חיתול. וזהו – מאותו רגע הוא היה גמול.
בעיני זה סיפור על בחירה אמיתית – הילד שלי בחר בעצמו מתי ואיך להיגמל למרות שבעצם לא עמדו בפניו שום אפשרויות. לכן אני חושבת שבחירה במובן של choice היא לא עניין של כמה אפשרויות אנחנו מעמידות בפני הילד לבחור מביניהן, אלא של התחושה שלו שהבחירה נתונה בידיו, ואת התחושה הזו אי-אפשר להשיג עם בחירות מדומות שאנחנו ההורים מכוונים ומגבילים מראש.
כשאנחנו בוחרות איזה 2-3 אפשרויות להציב בפני הילד אנחנו עושות תהליך של בחירה (choice) – למה לא לשתף את הילד בתהליך הזה ולעשות אותו ביחד? הכתבות שציטטתי בתחילת הפוסט ממליצות להורים ״להשאר מחוץ לתמונה״ ולא להתערב בתהליך הבחירה של הילד, אם הילד מבקש עזרה ההנחיה היא ״לגלות אמפתיה״ אבל לתת לו להתמודד לבד כדי לשדר לו שסומכים עליו ושהוא יכול לעמוד במשימה. כל זה נשמע נהדר ומַעֲצִים, אבל האם ככה אנחנו מקבלות החלטות? ההחלטה מה ללבוש אולי לא נראית לנו הרת גורל אבל בשביל ילד היא עשויה להיות משמעותית, ומה יותר טבעי מלהתייעץ עם אדם קרוב שסומכים עליו לפני שמקבלים החלטה חשובה? בעיני ההמלצה/אזהרה לא להתערב מבטאת את החשש שלנו, ההורים, שלא נצליח לתמוך בהחלטה מבלי לכוון אותה. לכן אני חושבת שיש פה שני צדדים שזקוקים לאימון: בזמן שהילד מתאמן בקבלת החלטות אנחנו יכולות להתאמן באיך להשתתף בתהליך מבלי להתערב בהחלטה.
אז רגע לפני שאני הופכת למדריכת הורים במכון אדלר – איך בעצם כל זה קשור לשפה? על כך בפוסט הבא שיוקדש לבחירה וקבלת החלטות בשפה.
בְּשׁוּלֵי השפה 
פוסט נפלא וחשוב ביותר על שותפות!!!! בהחלט מסע משותף!
תודה
אורלי כרמי
אהבתיאהבתי
אורלי! איזה כיף שאת קוראת! תודה רבה
אהבתיאהבתי