לפני כמה שנים נתקלתי באנקדוטה מעניינת שהופיעה במאמר על תקשורת תומכת וחלופית (תת״ח). כותבות המאמר עקבו אחרי התפתחותו של ילד בן שלוש וחצי עם שיתוק מוחין בשם מייק. מייק לא יכל לדבר בגלל מוגבלות פיזית קשה אבל לא היתה לו בעיה בהבנה ולכן כבר מגיל צעיר התחילו ללמד אותו לתקשר באמצעות הצבעה על תמונות שמסודרות על גבי לוח. החוקרות נפגשו בקביעות עם מייק ומשפחתו ותיעדו את ההתקדמות שלהם בשימוש בלוח התקשורת.
באחת הפגישות אמא של מייק סיפרה שקשה לה להבין את מייק ולתקשר איתו כשהוא משתמש בלוח. היא נתנה מספר דוגמאות:
כשאני שואלת אותו ״מה עשית היום בגן?״ הוא לא עונה על השאלה ובמקום זה מספר על משחקים שהוא רוצה לשחק בהם.
כשאנשים אחרים, קרובי משפחה או חברים, מנסים לשאול אותו שאלות הוא מתעלם ולא משיב.
בזמן האחרון הוא מצביע כל הזמן על הסימן ל-״מים״ בלי סיבה נראית לעין.
האמא הוסיפה שהיא מרגישה שמייק לא מבין את המטרה של לוח התקשורת, ובמקום להשתמש בו כדי להגיד מה הוא רוצה הוא ״סתם משחק בו״.
החוקרות תארו את הקושי של אמא של מייק עם הרבה אמפתיה. הן הביעו הזדהות עם הקשיים שהיא חווה, אבל ציינו שלמעשה ההתנהגות של מייק אופיינית לגילו. כשקראתי את המאמר הבן שלי היה בגילו של מייק, ולמרות שהוא דיבר ללא קושי הוא התייחס לשאלות שהופנו אליו בדיוק כמו מייק (בעיקר שאלות על איך היה בגן).
החוקרות התעכבו במיוחד על השימוש החוזר של מייק בסימן ל-״מים״ וניסו לפענח את משמעותו. מכיוון שמייק הירבה להשתמש בלוח התקשורת שלו כדי לדבר על משחקים שהוא אוהב הן ביררו עם הוריו האם יש לו פעילות אהובה שקשורה למים. הסתבר שבכל סוף שבוע המשפחה מבקרת בפארק שיש בו מזרקת מים גדולה שמייק נהנה לשחק בה. המסקנה של החוקרות היתה שההצבעה של מייק על הסימן ״מים״ היא בעלת משמעות ומתייחסת למזרקה שבפארק, ומכאן שלא רק שהוא משתמש בלוח כדי לתקשר אלא גם מפגין יכולת מתקדמת לגילו – ניסיון ליזום שיחה על משהו שלא נמצא בסביבתו המיידית.
האנקדוטה הזו משכה את תשומת ליבי כשקראתי את המאמר בגלל השאלה החשובה שעולה ממנה:
למה אמא של מייק לא ראתה את ההצבעה שלו על הסימן ל-״מים״ כניסיון לתקשר
והרגישה שהוא ״סתם משחק״ עם לוח התקשורת?
השאלה הזו אינה ביקורת על אמא של מייק אלא שאלה כללית יותר על היחס של החברה שלנו לשפה דבורה. אני אוהבת להשתמש בביטוי חברה מוּכְוֵונֶת דיבור (speech–oriented society) כדי לתאר את החשיבות העצומה שהחברה שלנו מייחסת לשימוש בשפה דבורה כאמצעי תקשורת, מה שמוביל אותנו לְזָהוֹת אוטומטית דיבור עם ניסיון לתקשר. אלא שהמרכזיות של הדיבור באה לעיתים על חשבון ההכרה באופני תקשורת אחרים, וזה לדעתי מה שקרה עם מייק. אם מייק היה ילד מדבר שאומר ״מים״ כל הזמן, לכאורה ללא סיבה, אמא שלו אולי לא היתה מבינה למה הוא מתכוון אבל היא היתה מרגישה שהוא מנסה לומר לה משהו. להצבעה על תמונות אין את אותו אפקט שיש לדיבור, לכן קל לטעות ולראות בהצבעה על תמונות משחק ולא ניסיון לתקשר. כשתינוק בהתפתחות טיפוסית מתחיל למלמל באופן שמזכיר דיבור אנחנו מתלהבות ומתרגשות – הנה הוא מתחיל לדבר! (גם אם הוא עוד לא מובן). לילד שלא מדבר אין את הכלי הזה בארגז הכלים שלו. הוא צריך למצוא דרכים אחרות לגרום לסביבתו להרגיש שהוא מנסה לתקשר ושיש לו משהו לומר.
זו אולי המשמעות הכי בסיסית וראשונית של להיות אדם שלא משתמש בשפה דבורה בחברה מוכוונת דיבור – המאבק המתמשך לגרום לאנשים אחרים לראות בך דוֹבֵר למרות שאתה לא משתמש בדיבור. אבל המאבק הזה הוא לא רק מאבק אישי. אחת מצורות האפליה בה נתקלת כל מי שלא משתמשת בשפה דבורה היא חוסר הכרות עם אופני התקשורת שלה ולפעמים גם חוסר כבוד כלפי האופנים שבהם היא בוחרת לתקשר. העדר ההכרה באופני תקשורת שאינם שפה דבורה הוא מאפיין כללי של החברה שלנו, והוא מקשה על אנשים שלא מדברים לממש את זכותם הבסיסית לתקשורת (כאן וכאן אפשר לקרוא עוד על הזכות לתקשורת כזכות יסוד).
לפני כמה שנים התווכחתי עם חוקרת ואשת מקצוע עתירת ניסיון בתחום של תקשורת תומכת וחלופית. אני טענתי שצריך לראות במשתמשי ומשתמשות תת״ח קהילה לשונית, קהילה שבהינתן התנאים המתאימים תוכל לְפַתֵּחַ עם הזמן שפה משלה שלא בהכרח תהיה דומה לשפה העברית (הצגתי טיעון דומה גם כאן). המודל שעליו חשבתי הוא כמובן שפות סימנים שהתפתחו בקרב קהילות חירשים ברחבי העולם ללא תלות בשפה הדבורה הנפוצה בקרב קהילת השומעים. בת שיחי לא הסכימה איתי וטענה שלצד המחלוקת העקרונית בינינו לגבי מה זה תת״ח זה פשוט לא מעשי להתייחס למשתמשות ומשתמשי תת״ח כקהילה לשונית מכיוון שמדובר בקבוצה קטנה מדי שחבריה שונים מדי זה מזה מבחינת היכולות שלהם.
הגישה שהציגה בת שיחי היא הגישה השלטת בקרב נשות מקצוע בתחום התת״ח. אני לא מזלזלת בגישה הזו, היא משקפת את הניסיון של מי שעובדות יומיום עם משתמשות ומשתמשי תת״ח, ומתאמצות לתת לכל אחד ואחת מהן יחס אישי המותאם לצרכיו הייחודיים. אבל אני מאמינה שבטווח הארוך מימוש הזכות לתקשורת של משתמשי ומשתמשות תת״ח, כמו גם של קבוצות אחרות שלא משתמשות בשפה דבורה, מחייב לצד המאבק האישי גם מאבק חברתי ופוליטי.
החברה שלנו היא מוכוונת דיבור ויש לכך השלכות על מי שלא משתמשות בשפה דבורה. להכיר בהשלכות האלו זה אומר להכיר בכך שהקשיים איתם מתמודדים אנשים שלא משתמשים בשפה דבורה לא נובעים רק מנסיבות אישיות. מעבר להתמודדות האישית, שאותה אני לא יכולה לדמיין, מדובר גם במאבק קולקטיבי של קבוצת מיעוט כנגד חברה מדברת שמפלה את המיעוט הלא-מדבר שחי בקירבה. כמו כל קבוצת מיעוט שנאבקת על זכויותיה שינוי משמעותי יתרחש רק כאשר תושג הכרה בכך שלצד הגיוון והשׁוֹנוּת בין חברי הקבוצה הם חולקים גם מכנה משותף המהווה בסיס לפעולה משותפת למען השגה של זכויות משותפות, כפי שעושה למשל קבוצת מנהיגות של אנשים המשתמשים בתת״ח שפועלת כאן בארץ.
כאישה אני מתעצבנת כשגברים מסבירים לי כיצד צריך להתנהל המאבק הפמיניסטי, אבל מקבלת בברכה גברים שמתפקדים כבני-ברית ועושים את חלקם מבלי לומר לי כיצד לעשות את החלק שלי.
כמשתמשת שפה דבורה השתדלתי לנהוג בצורה דומה בעת כתיבת הפוסט ולשמש כבת-ברית מבלי להתיימר לדבר בשמם של אנשים שלא משתמשים בשפה דבורה.
בְּשׁוּלֵי השפה 
זה פוקח עיניים מה שאת אומרת על זה שאנשים שלא משתמשים בשפה דבורה – לא נראים לנו דוברים. צריך לשים לב לזה. בכלל אולי התפקיד שלנו לחשוב באיזה מצבים אנחנו לא נותנים לילדים שלנו, או לאנשים בעמדות שוליות, קרדיט שהיינו נותנים למבוגר חזק והגמוני.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה לגמרי! אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מצפים מאנשים עם מוגבלות להוכיח את עצמם ולעמוד במבחני כשירות שאנשים ללא מוגבלות לא צריכים לעמוד בהם כי היכולות שלהם לא מוטלות בספק. בתחום השפה זה קורה כל הזמן.
אהבתיאהבתי
ועוד מחשבה בענין הקהילה הלשונית: ראיתי הרבה מסגרות שיש בהן אנשים עם מוגבלות שכלית שמשתמשים בתת"ח, ותמיד מפתיע אותו כמה מעט תקשורת ספונטנית יש בינהם – כדי שתיווצר שיחה כזאת, כמעט תמיד דרושה יוזמה של מטפל או מדריך.
אולי מה שמונע את ההיווצרות של קהילה לשונית הוא שלא מדובר כאן למעשה על שפה אחת? אפילו זה שלוחות התקשורות שונים אחד מהשני.
אהבתיאהבתי
זו הערה מעולה, והמצב שאת מתארת אינו ייחודי לישראל. אני אציין שיש מחקרים (לא רבים, אבל יש כמה) שמראים שכאשר שני אנשים שמשתמשים בתת״ח מדברים זה עם זה השיחה שלהם שוטפת יותר, הם מבינים אחד את השני מהר יותר, ולא נכנסים בכלל זה לדבריו של זה. בדיוק ההפך ממה שקורה בשיחה בין אדם שמשתמש בתת״ח לאדם שמשתמש בדיבור (גם כאשר לאדם המדבר יש ניסיון רב באינטראקציות עם אנשים שמשתמשים בתת״ח).
לגבי השונות בין לוחות התקשורת, זה נכון, אבל האם זה באמת כל כך שונה מהשונות שקיימת בין אנשים שמשתמשים בשפה דבורה? קהילות לשוניות אינן אחידות, וקהילה לשונית מתגבשת בתהליך הדרגתי של גישור על השונות והמגוון שקיימים בקרב חברי הקהילה. בסופו של דבר קהילה מתקיימת כאשר נמצא איזון בין שונות לדמיון. לצורך העניין – אפשר לחשוב על הפערים בין דוברי עברית מבוגרים וצעירים. אם לא היתה מתקיימת אינטראקציה תמידית בין צעירים ומבוגרים בחברה שלנו ההבדלים בין איך שהם מדברים היו מקצינים והם היו הופכים לקהילות לשוניות נבדלות שלא מבינות זו את זו. זה כמובן תאור פשטני, אבל אני מאמינה שהעיקרון הוא נכון. אם אנשים שמשתמשים בתת״ח, שחיים ביחד בקהילה משותפת, היו מקיימים אינטראקציות שוטפות זו עם זה ההבדלים ביניהם היו מצטמצמים והיתה נוצרת הבנה משותפת גם אם נקודות המוצא שונות.
אהבתיאהבתי