״אבל אמא, לא חיכית…״ – מחשבות נוספות על שאלות ששואלים ילדים

שאלות ששואלים ילדים הוא אחד הפוסטים עליהם קיבלתי הכי הרבה תגובות. כתבתי בו על הנטייה שלנו, המבוגרים, להציג לילדים שאלות שהתשובה עליהן ידועה לנו מראש (איך עושה חתול? כמה זה 5 ועוד 7?). טענתי שהשאלות האלו חושפות את יחסי הכוחות הלא-שיוויוניים שמתקיימים בין מבוגרים לילדים – הידע של הילד הוא תמיד בעירבון מוגבל מכיוון שהמבוגר כבר יודע לפניו. רוב המגיבות והמגיבים התקשו לקבל את המשמעות שייחסתי למנהג, והתעקשו על הערך הלימודי של שאלות שהתשובה עליהן ידועה למבוגר, אשר משמשות כדי לבחון את הידע של הילד. למרות זאת – אני ממשיכה להתייחס אל השאלות האלו בחשדנות ותוהה לגבי הפונקציה שהן ממלאות. לא מזמן קיבלתי תזכורת נוספת לכך שהחשדנות שלי כלפי סוג השאלות שאנחנו מַפְנוֹת לילדים אינה חסרת בסיס. 

לאחרונה הבן שלי התחיל להעיר לי על כך שאני שואלת אותו שאלות ומיד מגיבה מבלי לחכות לתשובה ממנו. 

בשני המקרים האלו (ובלא מעט מקרים נוספים בשבועות האחרונים) הילד התלונן – ״אבל אמא… לא חיכית שאני אענה!״ להגנתי ניסיתי לטעון שלפעמים אני לא מחכה לתשובתו מכיוון שכבר הסקתי מה היא, למרות שהוא לא אמר אותה במפורש (כך למשל הסקתי שהוא מעדיף לחכות לי למטה כאשר בתגובה לשאלתי הוא התיישב על המדרגות במקום להכנס איתי למעלית). טענתי גם שלפעמים השאלות שלי הן רטוריות (למשל כשאני כבר יודעת לאיפה הוא רוצה ללכת כי הוא סימן את הכיוון ממרחק). אבל למרות שההסברים שלי היו כֵּנים הם לא הניחו את דעתו של הילד, וגם אני נשארתי עם תחושה של חוסר נוחות.  

הרבה פְּנִיוֹת לילדים מנוסחות בצורה של שאלה שמתחילה במילים את.ה רוצה. למשל: את רוצה סנדביץ׳? אתה רוצה שנלך לגינה או הביתה? מה את רוצה לעשות בשבת – רוצה שנלך לבריכה? בחלק מהמקרים מדובר בניסיון כֵּנֶה לברר מה הילדה רוצה (אם כי גם אז הנטייה היא לִתְחוֹם מראש את האפשרויות מהן היא יכולה לבחור), אבל במקרים רבים אחרים מדובר ב-״טִיק לשוני״ שאופייני לאינטראקציות עם ילדים. ניסוח האמירה בצורה של שאלה מייצר מראית עין של שיח פתוח שבו הבחירה נתונה בידיו של הילד, בעוד שהפונקציה האמיתית של האמירה היא לְיָידֵּעַ את הילד מה בכוונתנו לעשות ולְהוֹרוֹת לו כיצד עליו לפעול. 

שאלות שמתחילות ב-את.ה רוצה דומות לשאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש מבחינה זו שבשני סוגי השאלות אנחנו משאירות לכאורה מקום לילד להגיב, אבל לא מצפות ממנו לספק אינפורמציה רלוונטית חדשה (בין אם מכיוון שהחלטנו כבר מה נעשה, או מכיוון שאנחנו כבר יודעות את התשובה לשאלה). זה גם מה שמאפיין את הסיטואציות שעליהן הבן שלי התלונן: בכולן הצגתי לו שאלות מבלי להמתין לתשובתו, מה שהפך את התגובה שלו למיותרת.

האופן שבו נהוג להַפְנוֹת שאלות לילדים הוא בעיני סימפטום להשתקה הכללית שהיא מנת חלקם של ילדים בחֶבְרָה שלנו, שמרוכזת במבוגרים ומותאמת לצרכיהם. אני מאמינה שכדי להתגבר על ההשתקה של ילדים לא מספיק לתת להם לדבר, צריך למצוא כיצד לנהל איתם דיאלוג שגם המבוגר וגם הילד נוכחים בו. אחת הסיבות שקשה לי עם השאלות שאנחנו שואלות ילדים היא שהן יוצרות מראית עין של דיאלוג, ובכך מטשטשות את חסרונו של דיאלוג אמיתי. 

לא מזמן קראתי מחקר שהתקיים בבית ספר בארה״ב שמנוהל ברוח החינוך הדיאלוגי. החוקר והחוקרת (בעצמם הורים לילדים שלמדו בעבר בבית הספר) עקבו אחרי האינטראקציות בין מבוגרים לילדים במהלך השיעורים. הם הבחינו שניתן לחלק את המבוגרים לשלוש קבוצות על פי האופן שבו הם ניהלו את השיעור. הקבוצה הראשונה ניהלה את השיעורים באופן דומה לבית ספר רגיל: המבוגר קבע את נושא השיעור והיה אחראי על העברת הידע, והוא זה שהוביל את השיעור בהתאם למטרות שקבע מראש. הקבוצה השניה היתה תמונת מראה של הקבוצה הראשונה: המבוגר מיעט להתערב במעשיהם של הילדים גם כאשר הם פנו אליו בשאלות מפורשות, והקפיד להניח לילדים להוביל את העשייה ולמצוא פתרונות בעצמם. החוקרים טענו שעל אף שהגישה השניה נראית שונה כל כך, היא לא מהווה אלטרנטיבה אמיתית לגישה החינוכית ״המסורתית״, שכן בשני המקרים רק צד אחד, המבוגר או הילד, מוביל את הלמידה. האלטרנטיבה האמיתית טמונה בגישה אותה הפגינה הקבוצה השלישית: בקבוצה הזו המבוגרים לא חששו להשיב לשאלות הילדים, להתערב ולנווט את הלמידה, אבל עשו זאת באמצעות שיחה, הצעות ושיתוף מניסיונם האישי, כך שנושא השיעור ומטרותיו התעצבו בזמן אמת בכיתה, וצמחו מתוך הדיאלוג שנוצר בין הילדים למבוגר. 

לפני כמה ימים שוחחתי במשך שעה ארוכה עם ילדה בגילו של הבן שלי. היא דיברה איתי בביטחון ובהתלהבות על שלל נושאים, אבל למרות שנתתי לה לשלוט בשיחה ולנווט אותה כרצונה היא פתחה כמעט כל משפט בשאלה: ״אני יכולה להגיד לך משהו?…״ בסוף נשברתי ואמרתי לה: ״את לא צריכה לבקש ממני רשות לְדַבֵּר, את יכולה פשוט להגיד מה שאת רוצה, אני מקשיבה לך.״ הילדה השתתקה (לראשונה בשיחה) ובהתה בי. כעבור דקה היא חזרה לדבר, תוך שהיא ממשיכה לשאול בכל פעם: ״אני יכולה להגיד לך משהו?״

הילד שלי אף פעם לא שאל אותי אם הוא יכול להגיד לי משהו. אולי זה אומר שהוא פחות ער למוסכמות חברתיות מסויימות. אני מקווה שזה אומר שהוא מרגיש באופן הכי בסיסי ועמוק שרְשות הדיבור נתונה לו. אני מקווה שהוא ירגיש ככה תמיד, גם זה אומר שלפעמים הוא חוֹוֶה ביתר שאת את ההשתקה שהיא מנת חלקם של בני גילו, אפילו בֶבית שממש ממש משתדל לקיים איתו דיאלוג.