המפטי דמפטי

הדיאלוג בין אליס להמפטי דמפטי (שמופיע בספר ההמשך לאליס בארץ הפלאות) אהוב על פילוסופים מכיוון שהוא מפגיש בין שתי גישות שונות לשפה – של אליס ושל המפטי דמפטי, שמייצגות את תמצית הויכוח הפילוסופי בנושא. הגישה של המפטי דמפטי טוענת שמה שמעניק משמעות למילה הוא הכוונה של הדובר, מה שהדובר ניסה לומר. זו תפיסה נפוצה: מקובל להניח שלדוברת יש השפעה מסויימת על המשמעות של מה שהיא אומרת, לכן כשדוברת אומרת – ״אבל זה לא מה שהתכוונתי…״ אנחנו בדרך כלל ניתן לה הזדמנות להסביר את עצמה. אבל המשמעות של אמירה לא מתחילה ונגמרת במה שהדובר רוצה לומר.

בגיל שנתיים בערך הקראתי לבן שלי את השיר של לאה גולדברג על הילד הרע:

כשהגענו למשפט ״את טיפשה!״ הילד פרץ בצחוק מתגלגל. הוא לא הכיר את משמעות המילה אבל הבין מיד שזה לא משהו שהוא אמור להגיד וזה שיעשע אותו עד אין קץ. מאוחר יותר, כשאבא שלו חזר הביתה הוא רץ לעברו כשהוא צורח בהתלהבות ״את טיפשה! את טיפשה!״. כעבור שבוע בערך הגננת שלו קראה לי לשיחה: ״תראי״, היא אמרה לי בעדינות, ״הילד שלך כבר גדול, הוא מבין הרבה יותר ממה שנראה לך, אולי כדאי שתהיו יותר זהירים במה שאתם אומרים לידו בבית…״

זו הבעיה עם הגישה של המפטי דמפטי – לפעמים זה לא משנה למה הדובר מתכוון, למילים יש גם משמעות מקובלת, והמשמעות הזו לא נעלמת רק בגלל שהדובר לא מכיר אותה או בגלל שזה לא מה שהוא התכוון להגיד. לכן אליס טוענת כנגד המפטי דמפטי שלמילים עצמן יש משמעות, ושהמשמעות הזו לא משתנה כל כך מהר רק בגלל המעשים של דובר אחד (או שניים, או שלושה). רוב הפילוסופים שעסקו בשפה לאורך המאה ה-20 הסכימו עם אליס וראו במשמעות תוצר של הסכמה. כך למשל המשמעות של ״את טיפשה״ היא את טיפשה מכיוון שכך מוסכם בקרב דוברות העברית. כמובן שדוברות העברית לא התכנסו והחליטו פה אחד מה תהיה המשמעות של כל מילה בעברית, ההסכמה נוצרה לאורך זמן. כאשר קבוצה של אנשים חיה ביחד, בקהילה, עם תרבות והיסטוריה משותפות, היא מפתחת לאורך זמן כללים מסויימים לשימוש בשפה, וחברי הקהילה נדרשים לציית פחות או יותר לכללים האלו אם הם רוצים שיבינו אותם. 

כל זה נשמע מאוד הגיוני, הרי כולנו יודעות שלשפה יש כללים. הבעיה היא שלמרות שכולם מבינים שהכללים של השפה היו צריכים להיווצר מתישהו, אף אחד לא חושב שהם נוצרים בתקופה שבה הוא חי ומדבר. כך קורה שבכל דור ודור דוברי השפה מופתעים מחדש לגלות שהכללים ממשיכים להשתנות: 

הגישה שרואה במשמעות תוצר של הסכמה נשמעת טוב בתיאוריה אבל מתקשה להסביר כיצד ההסכמה הזו מושגת בפועל. הרעיון שהשפה היא אוסף של כללים מוסכמים מניח שהשפה היא אובייקט יציב והומוגני יחסית, בעוד שהשפה היא דבר חי שמשתנה כל הזמן, גם בין תקופות וגם בין קהילות דוברים שונות. זה לא אומר שאי אפשר לנסח כללים לשפה העברית, אלא שבסופו של דבר הכללים האלו גמישים ודוברות העברית עושות בהם כל מיני שימושים יצירתיים מכיוון שהן ילדות, או משוררים, או בנות נוער (קבוצת הגיל שאחראית להכי הרבה חידושים לשוניים). 

אז אם הכללים משתנים כל הזמן, ומכיוון שלא כולן מצייתות בהכרח לאותם כללים, נשאלת השאלה – מי קובע לאילו כללים יש לציית? או כפי שניסח זאת המפטי דמפטי: השאלה היא מי כאן האדון – זה הכל. השאלה הזו של המפטי דמפטי היא בעיני החלק הכי חשוב בדיאלוג בינו לבין אליס וגם החלק שכל הפילוסופים מתעלמים ממנו. כי עם כל הכבוד לכוונה של הדובר ולכללים מוסכמים, בסופו של דבר משמעות (כמו כל דבר) נקבעת על ידי מי שיש לו את הכוח לקבוע אותה. וזה מה שהמפטי דמפטי מנסה להסגביר לאליס – שהשפה היא כר פורה להפעלה של יחסי כוח. זה נושא שפילוסופים שעוסקים בשפה כמעט ולא מתייחסים אליו, אולי בגלל שהעיסוק שלהם בשפה הוא תיאורטי ולא כולל ניתוח של מצבים אמיתיים. 

הערה אחרונה על השימוש של המפטי דמפטי במילה אדון – master. בחירת המילים של המפטי דמפטי מרמזת על כך ששפה היא משהו שיש לשלוט בו (זה כך גם בדיבור היומיומי – אני שולטת בעברית ובאנגלית אבל מעולם לא הצלחתי לרכוש שליטה בשפה הצרפתית). אבל אני לא בטוחה שיחסי שליטה הם היחסים שיש לשאוף אליהם עם השפה. כשאנחנו מתאמצות לשלוט במשהו זה בדרך כלל בגלל שאנחנו קצת מפחדות ממנו, ממה שעלול לקרות אם הוא יֵצֵא משליטה. אני לא מתכחשת לכך שלשפה יש פוטנציאל מאיים, אבל אני מעדיפה לנסות להתיידד איתו. מי שמנסה לשלוט בשפה תמיד יהיה נתון לעריצותם של חוקים שלא הוא קבע. אני מעדיפה להיות דוברת שמכירה חלק מהחוקים וחיה בשלום עם זה שהיא לא מכירה את כולם. דוברת שנזהרת בכוונותיה אבל גם יודעת שלא משנה כמה היא תיזהר המשמעות של דבריה לא נתונה רק בידיים שלה. כי זה בדיוק העניין בשפה: בניגוד למה שהמפטי דמפטי טוען – לשפה אין אדון, לא בגלל שאי אפשר להשפיע עליה ולשנות אותה אלא בגלל שמשמעות היא יצירה משותפת.