המוֹרָה שלי לפלדנקרייז הסבירה פעם שבפלדנקרייז יוצרים לפעמים אילוץ כדי לגרום לתנועה בחלק גוף שבדרך כלל זז פחות. זה עוזר לגוף לגלות דרכים חדשות לנוע, דרכים שהוא פחות מורגל בהן. הנה תרגיל לדוגמא:
שבו נוח על כיסא, עם רגליים על הרצפה ומבט קדימה. עכשיו נסו להסתובב לאחד הצדדים כאילו שאתן רוצות להעיף מבט מעבר לכתף אל משהו שנמצא מאחוריכן. עשו זאת שוב, לאט, ושימו לב מה בגוף זז כאשר אתן מסתובבות – האגן? חוליות הגב התחתון? האם אחת הברכיים החליקה מעט קדימה בעוד השניה החליקה לאחור?
כעת הצמידו את הברכיים זו לזו כך שהן לא יזוזו ולא יחליקו קדימה או אחורה. נסו שוב לבצע את אותה תנועה של סיבוב ומבט לאחור מבלי להזיז את הברכיים. מה זז עכשיו? כאשר הברכיים מקובעות זה מקבע גם את האגן ואת חוליות הגב התחתון ומאלץ אותנו להזיז חלקים אחרים בגוף כדי להסתובב לאחור. האילוץ אולי מקשה עלינו, אבל גם מכניס תנועה לחוליות הגב העליון ולשכמות שלא זזו קודם.
השפה עובדת בצורה דומה: האופן שבו אנחנו מדברות הוא תוצר של כל מיני אילוצים שלרובם אנחנו אפילו לא מודעים. ישנם צלילים שכדוברת עברית אני מתקשה לַהֲגוֹת, לכן אני אומרת קוֹרָאסוֹן ולא קְרוּאָסוֹן. לפעמים אפשר במאמץ מסויים להתגבר על אילוץ: אני מתאמצת להגות סַלְמוֹן במקום סַלוֹמוֹן (משאירה לכם לפרש למה), שזה עוד כלום לעומת המאמץ שהשקעתי כשגרתי בארה״ב שם הייתי חייבת לומר סַאמוֹן אם רציתי שיבינו אותי.
ההגייה האמריקאית משגעת גם דוברי אנגלית מבטן ומלידה. טרבור נואה הוא קומיקאי שגָּדַל בדרום אפריקה. לפני מספר שנים הוא עבר לארה״ב והתחיל להנחות שם תוכנית טלוויזיה שבה הוא מתלונן לעיתים על הצורך להגות מילים מסויימות בצורה שונה מכפי שהוא רגיל כדי להתאים את עצמו לאוזן אמריקאית. פה למשל אפשר לצפות בו מתלונן על כך שצוות התוכנית האמריקאי מכריח אותו לומר אָלוּמִינוּם במקום אָלוֹמִינְיוּם (אם הקטע מצא חן בעיניכם נסו לצפות גם בזה).
אילוצים אחרים הם חברתיים באופיים ומופעלים על ידי שותפינו לשיחה. כאשר מישהי מברכת אותי ״בוקר טוב״ רוב הסיכויים שאענה בברכה דומה (בוקר אור, גם לך) למרות שלכאורה אין זה הכרחי (ולרְאָיָה סבא שלי שהיה אדם מקסים אבל מעולם לא התרגל לסיים שיחות טלפון בברכת פרידה, הוא פשוט היה מניח את השפופרת על כנה כשהיה נראה לו שהשיחה הגיעה לסיומה).
הצורך להתמודד עם אילוצים מוביל לתוצאות משעשעות במיוחד אצל ילדים. מכיוון שאוצר המילים שלהם עדיין מתפתח הם נאלצים לפעמים לְאַלְתֵּר כדי להביע את עצמם, ומכיוון שהם פחות מקובעים ממבוגרים הפתרונות שהם מאלתרים יצירתיים במיוחד. למשל אביגיל בת ה-6 שמנסה לספר לאמא שהסייעת בגן התגרשה: ״אושרית התפט… התנגשה… לא… נו… כאילו… החתונה שלה נחתכה לשתיים!״ (מתוך:ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם).
חברה שיתפה אותי בדוגמא נוספת. כשהיא ביקשה מבִּתָּהּ בת ה-4 לא לאכול את הגרעינים של הפופקורן כי הם קשים וזה מסוכן הילדה השיבה: ״אל תדאגי אמא, לעסתי אותם היטב והם קצת התפוגגו״. הדוגמא הזו מוצלחת במיוחד כי היא מראה שהצורך להתמודד עם אילוצים לא מעיד על אוצר מילים דל או על יכולות מוגבלות, הוא פשוט חלק בלתי נפרד מהשימוש בשפה.
בדרך כלל אנחנו חושבות על אילוצים כסימן לקושי או בעיה: מכיוון שמשהו חָסֵר הדובר נאלץ לחפש דרכים לפצות על החֲסָךְ. אבל להתמודדות עם אילוץ יש תמיד גם צד שני בגלל שהיא חושפת את היכולות המיוחדות ואת המשאבים של המתמודד, כמו במקרה של הבת של חברתי שהשתמשה באוצר המילים יוצא הדופן שלה כדי לשכנע את אמא שתיתן לה ללעוס את הגרעינים של הפופקורן. השילוב בין מחסור ליכולת בולט מאוד אצל ילדים שבתגובה לאילוצים שפתיים חושפים תועפות של יצירתיות, דמיון וגמישות, שמאפשרים להם למשל לעשות אנלוגיה בין תחומים שאנחנו לא רואות ביניהם קשר.
טוסטר ומדפסת הם מכשירים שונים לחלוטין מבחינתנו, אבל איתמר בן ה-4 פחות מקובע מאיתנו, ולכן כשהוא ראה לחם קופץ מהטוסטר הוא הכריז: ״אמא זה הדפיס!״ (עוד דוגמא מילדים הם התסריטאים הטובים בעולם).
זה מה שיפה באילוצים, הם תמיד חושפים שילוב של מגבלה ושל יכולת. כמו בתרגיל בתחילת הפוסט – הגבלת התנועה של האגן והגב התחתון חשפה את היכולת של הגב העליון והשכמות לנוע. התייחסות למוגבלות בלבד ללא הכרה ביכולת שמתלווה אליה יוצרת בהכרח תמונה חלקית ומעוותת. זה משמעותי במיוחד כאשר מדובר באנשים עם מוגבלות, למשל אנשים שלא משתמשים בשפה דבורה, שהתקשורת שלהם כרוכה באילוצים משמעותיים. במקרים כאלו המגבלות עשויות להראות כל כך עצומות שקל לשכוח את הצד של היכולת. פוסט ההמשך יעסוק באנשים שמשתמשים בתקשורת תומכת וחלופית (תת״ח), וכיצד השילוב של מוגבלות ויכולת בא לידי ביטוי באופני התקשורת שלהם.
בְּשׁוּלֵי השפה 
2 תגובות בנושא “אילוצים בשפה – חלק א׳”