דובר יְלִידִי

הפוסט הזה הוא גירסה כתובה של הרצאה שהעברתי על המושג דובר ילידי בכנס הלקסיקלי ה-17 באוניברסיטת תל אביב. אני ממליצה לקרוא אותו ביחד עם הפוסט בעיית שתיה שעוסק בחוויה של דוברת לא ילידית. 

---

המושג דובר ילידי (כמו המושג שפת אם שמשלים אותו) נתפס כמושג אינטואיטיבי שכולנו מבינות מה הוא אומר. ככה הוא נתפס גם בקרב חוקרי השפה שמשתמשים בו במאמרים אקדמיים מבלי לטרוח להגדירו. כשחיפשתי הגדרה למושג בספרות המקצועית הדבר הכי קרוב שהצלחתי למצוא היה מאמר בן כמעט 100 שנה של בלשן אמריקאי בשם בלומפילד שכותב כך:

התיאור של בלומפילד מסבר את האוזן: הוא מדבר על כך שהשפה הילידית היא שפה שאדם לומד בגיל צעיר (על ברכי אימו) ולכן הוא חש בה ביטחון שהוא לא מרגיש בשפות שהוא לומד מאוחר יותר. החלק היחיד בתיאור שלא נראה מובן מאליו הוא הטענה האחרונה לפיה ״טעויות״ של דובר ילידי אינן טעויות באמת אלא רק וריאציות על השפה התקנית. הרעיון שדובר ילידי אינו טועה הוא הנחת יסוד שמשותפת לכל חוקרי השפה גם היום (זה אולי הדבר היחיד שבלשניות חומסקיאניות ולא-חומסקיאניות מסכימות עליו!), אבל היא עשויה להראות מוזרה למי שאינה אשת מקצוע בתחום. הרי דוברות ילידיות טועות כל הזמן, למשל כשהן אומרת ״כואב לי הבטן״ או ״חמש שקל״, אז איך אפשר להגיד שדובר ילידי לא טועה? 

חוקרות השפה מניחות שכל בני האדם נולדים עם פוטנציאל זהה ללמוד ולהשתמש בשפה. בסופו של דבר כל אחת מדברת קצת אחרת בהתאם לסביבה שבה היא גָּדְלָה, אבל ההבדלים לא משקפים הבדלים ביכולת. למשל: כשאני, דוברת ילידית של השפה העברית, אומרת מִזְרוֹן במקום מִזְרָן או לִרְכַּב במקום לִרְכֹּב זה משקף את ההגייה הנפוצה בסביבה שבה אני חיה ולא מעיד על בעיה ביכולת שלי להשתמש בשפה. התפקיד של חוקרי השפה הוא לתאר את האופן שבו אנשים משתמשים בשפה, את הנורמות הלשוניות הרווחות בקרב אוכלוסייה מסויימת. אין זה מתפקידה של החוקרת לקבוע כיצד צריך לדבר, מה נכון ומה לא נכון. 

גישה זו של חוקרות השפה שונה מאוד מהתפיסה הרווחת בציבור הרחב. בין אם אתם נוהגים לתקן ״טעויות״ של אחרים ובין אם אתן נמנעות מכך (נושא שכתבתי עליו גם כאן) ההנחה הרווחת היא שלשפה יש תו תקן שקובע כיצד נכון לדבר ולכתוב.* בעברית זה בולט במיוחד מכיוון שבישראל יש לנו גוף רשמי – האקדמיה ללשון העברית, שאחראי על קביעת ושימור הסטנדרטים הלשוניים. אם לשפה יש תו תקן, כלומר אם נכון לומר כך ולא אחרת, אזי דוברות השפה נבדלות ביכולותיהן, הבדל שניכר בכך שחלקם מדברים בשפה תקנית יותר מאחרים.

בין חוקרות השפה לבין הציבור הרחב פעורה אם כן תהום אידיאולוגית: בעוד שנשות המקצוע רואות בקהילה הלשונית קהילה שיוויונית בבסיסה הציבור מאמין בקיומם של מעמדות בקרב דוברים ודוברות ילידיים. אני טוענת שהניגוד לכאורה בין העמדות השונות מסתיר שאיפה שמשותפת לשתיהן: השאיפה שהקהילה הלשונית תהיה הומוגנית.

בקרב הציבור הרחב השאיפה להומוגניות מתבטאת במאמץ הסיזיפי להשיג אחידות לשונית באמצעות אכיפה קפדנית של התקן הלשוני. הרי אם נצליח לְבָעֵר את הסטיות הלשוניות הפּוֹשׁוֹת בקרב דוברי השפה הפחות קפדנים נגיע למצב הרצוי שבו כולם מדברים אותו הדבר, כפי שֶׁמוֹרֶה התקן. 

 בקרב החוקרים השאיפה להומוגניות קצת יותר חמקמקה. חוקרות השפה (לא כולן, אבל זו בהחלט המגמה הרווחת) משתמשות בהצהרה ״כל בני האדם נולדים עם יכולת שווה״ כדי לפטור את עצמן מהאחריות לתיאור המִיגְוָון שמתקיים בפועל בין דוברי השפה וגם כדי לפטור את עצמן מהצורך לתת דין וחשבון על ההשלכות החברתיות של המיגוון הזה. המושג דובר ילידי ממלא תפקיד מפתח בהכחשה הזו של המיגוון הלשוני. 

הסימון של קבוצת דוברים מסויימת כילידית מטשטש ומסתיר את ההבדלים שמתקיימים בין חברי הקבוצה על ידי הדגשה של ההבדל בינם לבין כל מי שלא חברים בקבוצה מכיוון שהם לא דוברים ילידיים. כך למשל, ההגדרה של טעויות מסויימות כטעויות שאופייניות לדוברות לא ילידיות יוצרת היררכיה בין מי שהטעויות שלהן הן טעויות ״באמת״ (דוברות לא ילידיות) לבין מי שהטעויות שלהם הן רק וריאציות על השפה התיקנית (דוברים ילידיים). באופן דומה: כאשר צורות הגייה מסויימות מוגדרות כ-״מבטא״ (כלומר מבטא זר) משתמע מכך שהן פחות מובנות. זה יוצר את האשליה שכל הדוברות הילידיות מדברות בהגייה דומה ומבינות בקלות אחת את ההגייה של השניה. 

ההיררכיה שנוצרת בין דוברות ילידיות ולא ילידיות מְתַחְזֶקֶת את הרעיון שכל הדוברים הילידיים נולדים לתוך אותה מערכת לשונית ונהנים לפיכך מתנאי פתיחה שווים בשפת אימם. זה לא המצב, לא בגלל הבדלים ביכולת אלא בגלל שהאופן שבו דוברת משתמשת בשפת האם שלה משפיע על איך שאנשים אחרים תופסים ומקטלגים אותה (בלי קשר בהכרח לכמה השפה שלה תקנית).  

ייתכן שהצעד הראשון לתאור מדוייק והָגוּן יותר של חלוקת המשאבים הלשונית שלתוכה אנחנו נולדות טמון בויתור על המושג דובר ילידי, מושג שעל אף האִינְטוּאִיטִיבִיוּת שלו אין לו אחיזה במציאות. בפועל אין מבחן שמאפשר להבדיל בצורה מהימנה בין דוברים ילידיים ולא ילידיים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על כל מי שקשה לסווג אותן לאחת מהקבוצות (כמו מי שגדלו דו-לשוניים או החליפו את השפה העיקרית שלהם באמצע החיים). מה שאני מנסה להגיד הוא שאולי ויתור על ההיררכיה בין דוברות ילידיות ולא ילידיות יעזור לנו להכיר בהיררכיה שמתקיימת בקרב דוברות ילידיות, ואולי יום אחד לוותר גם עליה. 

---

מכיוון שאחד הנושאים המרכזיים של הבלוג הוא מעמדם בשפה של אנשים עם מוגבלות חשוב לי לומר משהו גם על האופן שבו המושג דובר ילידי משפיע עליהם. ההנחה של חוקרות השפה שכל בני האדם נולדים עם פוטנציאל זהה ללמוד ולהשתמש בשפה לא חלה על אנשים עם מוגבלות. מכאן שאנשים עם מוגבלות לא נכללים בקהילה הלשונית השיוויונית לכאורה שחוקרי השפה מדמיינים ומעלים על נס. המושג דובר ילידי, שמשמש לעיתים כמושג נרדף למושג דובר אידיאלי ונתפס כדוגמא לאיך שדובר אמור להשתמש בשפה, דוחק אם כן לתחתית ההיררכיה לא רק דוברים לא ילידיים אלא גם דוברים עם מוגבלות. 

הציטוט של בלומפילד לקוח ממאמרו Literate and illiterate speech. התרגום הוא שלי.

היה מעניין? רוצות לשמוע עוד על הנושא? אנה בבל (כן, זה השם האמיתי שלה) היא סוציו-בלשנית ויש לה הרצאה קצרה ונהדרת (באנגלית) על השאלה מי נחשבת כדוברת שפה. אפשר לצפות בה פה.