כפי שכבר כתבתי, למשל כאן, אני מתעניינת במה שקורה בשוליים של המרחב הלשוני ובמי שנדחקים אל השוליים האלו מכיוון שהמעמד שלהם כדוברים וכבעלי זכויות בשפה לא תמיד זוכה להכרה. אוטיסטים למשל הם דוגמא לאוכלוסיה שזכותה לתקשורת מקופחת באופן תדיר. פעם נכחתי בהרצאה של אמא לצעיר אוטיסט שלא משתמש בשפה דבורה שסיפרה בכנות צובטת לב כיצד במשך שנים המשפחה התייחסה אליו ״כמו לעציץ״ ודיברה עליו בנוכחותו מעל לראשו. ילד אוטיסט שלא מדבר הוא לכאורה מקרה יוצא דופן, שלא כולנו מכירים באופן אישי, אבל ירים את היד ההורה שמעולם לא דיבר על הילד שלו בנוכחות הילד. האגביות שבה אנחנו מדברות מעל לראשם של ילדים היא עדות מובהקת לכך שילדים, גם כאלו שכבר מזמן אינם תינוקות או פעוטות, הם אוכלוסיה שמעמדה הלשוני פגיע.
כאמא אני חווה כל הזמן את המתח בין מה שאני מאמינה למה שאני עושה בעניין הזה. כמו כולם גם אני מדברת על הילד שלי בנוכחותו, כי לא תמיד יש לי זמן או סבלנות לחכות שהוא יעזוב את הסלון או ילך לישון לפני שאני מספרת לסבא וסבתא על משהו מצחיק שהוא עשה או מעדכנת את בן זוגי מה קרה בגן. בגלל שאני מרגישה אשמה כשאני מדברת עליו ככה אני מנסה לפחות להכיר בכך שהוא שומע – לפעמים אני כוללת אותו בשיחה, ולפעמים מבקשת את רשותו לפני שאני מספרת דברים שקשורים אליו. ועדיין, זה תחום שבו אני מרגישה שאני בוגדת בעקרונות שלי מדי יום ביומו.
לא מזמן תפסתי את עצמי באוטו מדברת עם בן זוגי על הילד שלנו שישב במושב האחורי. הוא כבר בן שש, והרגשתי לא בנוח עם מה שאני עושה, אז פניתי אליו ושאלתי אם מפריע לו שאנחנו מדברים עליו בנוכחותו. הוא ענה מיד שזה לא מפריע לו, ואחרי כמה שניות של מחשבה הוסיף: ״לא מפריע לי שאתם מדברים עלי שאני נמצא, רק שאני לא נמצא״. כלומר: לא מפריע לו שמדברים לו מעל הראש, אבל כן מפריע לו שמדברים עליו מאחורי הגב.
לדבר אחד על השני מאחורי הגב זה מנהג מקובל במשפחה הפולנית שלי, אבל רוב הזמן אנחנו משתדלים להסתיר את זה ממושא השיחה. מדובר אחרי הכל בנימוס אלמנטרי. אלא שגם בתחום הזה ילדים לא זוכים באותה מידה של אדיבות בסיסית שאנחנו מעניקים כעניין שבשגרה אפילו לאנשים שאנחנו בקושי מכירים:
מנהג נפוץ בקרב מבוגרים הוא לדבר ליד ילדים באנגלית כשלא רוצים שהם יבינו. הרבה פעמים זה נעשה כדי להגן על הילד, שלא ייחשף לתכנים שלא מתאימים לגילו, ועדיין – כשאנחנו מדברות ליד ילד באנגלית הילד יודע שהוא מוּדָּר מהשיחה בכוונה. זה כמו לדבר על הילד מאחורי גבו מבלי לטרוח אפילו להסתיר את זה ממנו. עבורי מדובר בקו אדום – אני בשום פנים ואופן לא מדברת ליד הילד שלי (או כל ילד) באנגלית ״כדי שהוא לא יבין״. החברים שלי מכירים את הכלל הזה, וזה אחד הכללים היחידים שהצלחתי לאכוף אפילו על ההורים שלי.
אני מאמינה בכל ליבי שלדבר למישהו מעל לראש או מאחורי הגב מבלי להסתיר את זה ממנו הוא מנהג לא מְכַבֵּד, אבל זו לא הסיבה שהמנהג הזה מעסיק אותי כל כך. המנהג הזה מעסיק אותי מכיוון שהוא מסמן בצורה מאוד ברורה את מי שממוקמים בשולי השפה ולכן לא נכללים אוטומטית בשיחות שמתקיימות בנוכחותם. השפה משמשת במקרה הזה כנייר לקמוס לזיהוי אנשים שהם אזרחים סוג ב׳ בחברה שלנו: מישהו שאפשר לדבר עליו בנוכחותו מבלי שזה ירגיש יותר מדי מוזר הוא אדם שאינו שווה זכויות בחברה. מדובר בחוויה שאנשים עם מוגבלות מכירים יותר מדי טוב. לפני כמה שנים הלכתי לקנות גלידה עם נער אוטיסט. הנער פנה למוכר, שאל אותו על הטעמים השונים, וביצע את ההזמנה בעצמו, ולמרות זאת המוכר התבונן כל הזמן לעברי והפנה את כל תשובותיו אלי.
קל לראות מדוע התנהגותו של המוכר היתה לא ראויה וגם לא הגיונית, אבל אולי כשמדובר בילדים זה פחות נורא לדבר מעל לראשם כי בסופו של דבר מדובר במצב זמני. אפילו הילד שלי, שמי כמוהו מודע לזכויותיו ויודע לעמוד עליהן, לא התנגד לכך שנדבר מעל לראשו. ובכל זאת אני חושבת שמדובר במנהג בעייתי. לדבר מעל לראשם של ילדים או לדבר לידם באנגלית כדי שלא יבינו זה לא רק לא מנומס, זו תזכורת מתמדת לכך שהשפה היא מועדון סגור שעל דלת הכניסה שלו מופקדים מבוגרים. מועדון שהכניסה של הילד אליו מעוררת שמחה והתפעלות אבל נותרת תמיד על תנאי. זה סימפטום לכך שילדים, עם כל כמה שאנחנו מתאמצות להתאים את עצמנו אליהם ולמרות כל הויתורים העצומים שאנחנו עושות למענם, בסופו של דבר גדלים בעולם שעוצב עבור מבוגרים. בדיוק כמו אנשים עם מוגבלות שנדרשים לנווט בעולם שאינו מותאם לצרכיהם.
הורים לפעוטות שאני פוגשת בגינה או בקפה השכונתי שואלים אותי לפעמים מה כדאי לעשות כדי לפתח את כישורי השפה של הילד או הילדה שלהם. אני אומרת להם שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא לא לדאוג בקשר לזה. ילדה בהתפתחות טיפוסית תתחיל לדבר במוקדם או במאוחר, לא צריך לעשות בשביל זה שום דבר מיוחד. אבל אני כן חושבת הרבה על איך מגדלים ילד שמרגיש נוח בשפה, שיש לו מספיק ביטחון וגמישות לפעול בתוך השפה ולהשתמש בה לצרכיו. אם לנסח בצורה מעט גסה – איך מגדלים ילד שנע בתוך השפה מבלי להרגיש שהוא נמצא בכיסא גלגלים בעולם שמותאם לאנשים הולכים. המטרה הזו דווקא כן מצריכה תשומת לב והתכוונות מיוחדת גם כשמדובר בילדים בהתפתחות טיפוסית.
זה לא טריוויאלי לגדל ילדה שמרגישה אזרחית שוות זכויות בשפה כי זה מחייב התגברות על מנהגים שגורים שמרגישים לנו טבעיים לגמרי, כמו לדבר לידה באנגלית או לדבר לה מעל הראש. זה לא הרגל שקל לשנות אבל אני חושבת שברגע שמתחילים לשים אליו לב הוא הופך יותר ויותר מוזר, פחות ופחות טבעי. כאמור, גם עבורי מדובר בהרגל שטרם התגברתי עליו לגמרי, אבל אני יכולה להעיד שהניסיון להאבק בו שינה לא רק את האופן שבו אני מדברת ליד הילד שלי אלא גם את האופן שבו אני רואה אותו, והכי חשוב – את האופן שבו הוא רואה את עצמו. במהלך ההכנה של הפוסט הזה סיפרתי לבן שלי על מה אני כותבת. הוא הופתע לגלות שיש מבוגרים שמדברים באנגלית ליד ילדים והתקשה להבין למה הם עושים את זה. הוא הציע לעזור לי והכין עבורכם הוראות מצוירות:
מי שרוצה לקרוא עוד על הזכות לתקשורת ניתן לעשות זאת כאן.
בְּשׁוּלֵי השפה 
תגובה אחת בנושא “נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף דֵה צִ׳ילְדְרֶן”