נועם חומסקי, הבלשן המפורסם והמשפיע ביותר במאה השנים האחרונות, טען שתאוריה לשונית צריכה לעסוק בעיקר בדוברים-מאזינים אידיאליים. דובר-מאזין אידיאלי כשמו כן הוא, אידיאל שלא קיים במציאות: הוא נהנה מידע מושלם בשפה וזיכרון בלתי מוגבל, והוא לעולם אינו טועה או יוצא מריכוז. חומסקי לא ביקש לטעון שאנשים כאלו מהלכים בקירבנו. הפואנטה שלו היתה שכדי להבין כיצד השפה עובדת יש לבחון אותה בצורתה השלמה והמושלמת ביותר, גם אם הצורה הזו לא מתממשת במציאות.
דעתי הפוכה. בעיני דווקא המקומות שבהם השפה ״כושלת״ ולא מתנהגת כמו שהיינו מצפות הם המקומות הכי מלמדים. דובר אידיאלי נע באלגנטיות בשבילי השפה: הוא לא נתקל במחסומים משמעותיים שעליו להתאמץ כדי לעקוף ולא נדרש לאלתר פתרונות לבעיות בלתי צפויות. הוא אמנם משתמש בשפה ביעילות מירבית, אבל בדיוק בשל כך הוא גם לא נדרש למתוח את גבולותיה ולבחון מה היא באמת מאפשרת. ניתן לחשוב על זה גם ככה:
לשיטתו של חומסקי המבחן האולטימטיבי ליכולותיה של מכונית הוא המהירות אליה היא מגיעה כשהיא חדשה מהניילונים ונוסעת באוטוסטרדה גרמנית.
לדעתי אנחנו לומדות יותר על יכולותיה של מכונית דווקא כשהיא נוסעת בדרכים משובשות שלא תמיד מאפשרות נסיעה במהירות שיא אבל מזמנות התמודדות עם אתגרים בלתי צפויים. כשחושבות על זה ככה ברור למה דווקא הנהגת השניה היא זו שנדרשת לְמַקְסֵם ולמצות את היכולות שלה ושל כלי הרכב כדי לצלוח את המסלול.
הבלוג הזה נקרא בשולי השפה בגלל שאני מתעניינת במה שעושים נהגים מהסוג השני, אלו שנדרשים לפלס את דרכם בשבילים הצדדיים של השפה ולהתגבר על מכשולים כדי להגיע ליעד. אבל אני עצמי נהגת מהסוג הראשון: קל לי להתבטא בדיבור ובכתב, כשאני מדברת לרוב מקשיבים לי בתשומת לב ובסבלנות, ותמיד קיבלתי הרבה קרדיט על השפה הרהוטה והעשירה שלי. אלא שגם לדוברות פריבילגיות כמוני קורה לפעמים שהן נוגעות לרגע בשוליים של השפה. אני רוצה לספר על רגע כזה.
לקראת סוף הסמסטר הראשון בלימודי הדוקטורט שלי בארה״ב הסטודנטים במחלקה שבה למדתי אירגנו מסיבה. אחרי חודשים שבהם נאבקתי לקרוא אלפי עמודים באנגלית ולשכלל את ההזמנה שלי בסטארבקס כך שתניב קפה סביר מסיבה נראתה כמו רעיון טוב. זו היתה הפעם הראשונה שלי במסיבה של סטודנטים אמריקאים לפילוסופיה וניגשתי למשימה עם קורטוב של סקרנות אנתרופולוגית. כשהגעתי למסיבה הבחנתי מיד שהנוכחים מתחלקים באופן ברור לשתי קבוצות: קבוצה אחת ישבה בסלון של המארחת, סקרה את מדפי הספרים העמוסים שלה, וניהלה שיחה ערה על הגל וקאנט. הקבוצה השניה ישבה על הדשא בחוץ, שוחחה על עניינים שאינם קשורים ללימודים, ובעיקר התבדחה על חשבון מי שישבו בפנים – שגם במסיבה הם מדברים על פילוסופיה במקום לשתות ולהנות.
אם יש משהו שלמדתי בילדותי בקיבוץ זה שתמיד עדיף לשבת במְאֲחוֹרָה של האוטובוס עם החֶבְרֶה המגניבים. אז הצטרפתי לקבוצה השניה וניסיתי להשתלב באוירה הכללית. אחרי כמה דקות ובקבוק של בירה בוטיק אמריקאית (שהתגלתה כמגעילה בצורה שונה אך באותה מידה כמו בירה אמריקאית רגילה) אזרתי אומץ להצטרף לשיחה: התבדחתי שלא לשתות אלכוהול במסיבה זו ״בעיית שתיה״ – drinking problem. דממה השתררה סביבי וכל הנוכחים החלו מחליפים ביניהם מבטים נבוכים, עד שאחד מהם העיז ושאל אותי בהיסוס: ״אהה… את יודעת מה זה drinking problem…?״ דווקא ידעתי. הבדיחה שלי היתה משחק מילים על הפער בין התרגום המילולי של drinking problem – בעיית שתיה, למשמעות של הביטוי באנגלית אמריקאית – אלכוהוליזם. זו לא היתה בדיחה מתוחכמת במיוחד, ובכל זאת נראה שאף אחד מהנוכחים לא הבין אותה. למה?
כשאני מספרת את הסיפור הזה בהרצאות אני מפנה את השאלה למאזינות ולמאזינים – למה הבדיחה לא עבדה? בתגובה מתקבל מגוון של תשובות שרובן מפנות אצבע מאשימה אל הֵעָדֵר חוש ההומור ואל תרבות הפוליטיקלי קורקט של האמריקאים. אבל הסיבה היא אחרת. על אף שהאנגלית שלי מצויינת וגם אמריקאית מאוד זו אינה שפת האם שלי, וכל הנוכחים במסיבה ידעו זאת. אין לי ספק שאם אחד הנוכחים האחרים (אמריקאים כולם) היה מספר את הבדיחה כולם היו מבינים אותה מיד, אבל כשאני סיפרתי אותה השימוש שלי בביטוי drinking problem פורש כטעות ולא כמשחק מילים מכוון.
מה שעבורי הסתכם באירוע חד-פעמי, קצת משעשע וקצת מביך, חושף אתגר משמעותי איתו מתמודדים דרך קבע כל מי שמסיבה כזו או אחרת נפגע מעמדם בשפה. מה שקרה לי ממחיש שבלי קשר ליכולות הלשוניות של הדוברת שׁוּלִיּוּת בשפה היא תוצר של פגיעה בסמכות. הבדיחה לא נכשלה בגלל המבטא שלי או בגלל מבנה משפט משובש אלא בגלל המעמד שלי בשפה האנגלית. כשאני מדברת אנגלית היותי דוברת לא ילידית פוגע בסמכות שלי, בדיוק ההפך ממה שקורה כשאני מדברת עברית. לכן השימוש שלי בביטוי (המאוד אמריקאי) drinking problem פורש כטעות הנובעת מחוסר ידע (כצפוי אצל דוברת לא ילידית) ולא כמשחק מילים המעיד על שליטה בשפה (המאפיינת דוברים ילידיים). הניסיון שלי להצחיק לא נכשל בגלל מה שאמרתי, אלא בגלל מי שאני.
כשאני מתייחסת לדּוֹבְרִים שׁוּלִיִּים אני חושבת בעיקר על שתי קבוצות, שעל שתיהן אני כותבת כאן. קבוצה אחת היא ילדים קטנים בשלבים מוקדמים יחסית של רכישת שפה, והקבוצה השניה היא אנשים עם מוגבלות שמשפיעה על האופן שבו הם מתקשרים, למשל אוטיסטים ואנשים שלא משתמשים בשפה דבורה. אלו לא הקבוצות היחידות שנדחקות לשוליים של השפה, אבל אלו הקבוצות שאני מכירה וחוקרת. כמובן שיש הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות האלו וגם בתוך כל קבוצה המִגְוָון הוא רחב. ברור גם שאני לא משווה את החוויה שלי כדוברת אנגלית לחוויה של אישה אוטיסטית או של אישה שמשתמשת בתת״ח, אני לא יכולה לדמיין את האתגרים איתם מתמודדת דוברת שכל חייה נתפסת כבעלת מעמד שולי בשפה. ובכל זאת אני רוצה להצביע על קו של דימיון.
כשאני מדברת באנגלית אני נהנית מפחות מרחב תמרון, לא בגלל שהאנגלית שלי לא טובה אלא בגלל הסמכות המופחתת שלי. בעברית יש לי חופש לשחק עם השפה, אבל באנגלית גם משחק מילים פשוט למדי התגלה כסיכון לא משתלם. במובן מסויים אני מוגבלת פעמיים כשאני מדברת אנגלית: פעם אחת בגלל הקושי שמתלווה לשימוש בשפה שניה, ופעם נוספת בגלל הציפיות המוּנְמָכוֹת של הסביבה. המוגבלות הכפולה גרמה לכך שגם כשהיו לי הידע והכישורים לא הצלחתי להפגין אותם מכיוון שלנוכחים סביבי לא היה מספיק אמון ביכולות שלי. כאמור, אין מה לדאוג לי, מעמדי בשפה העברית וגם האנגלית מצויין. אבל מה עם מי שנמצא בשוליים של השפה באופן קבוע? מה עם מי שלא נהנית מסמכות מלאה גם בשפה היחידה שבה היא משתמשת?
ילדים קטנים ואנשים עם מוגבלות פועלים תחת אילוצים רבים שעשויים להקשות עליהם לבטא את עצמם ולהיות מובנים על ידי הסביבה. ההגיון אומר שדווקא הם זקוקים לכמה שיותר מרחב תמרון בשפה כדי שיוכלו לעקוף את המכשולים העומדים בדרכם ולהגיע ליעדם. אלא שלמרבה האירוניה דווקא הם, מכיוון שהם נתפסים כבעלי סמכות פחותה, מקבלים מהסביבה פחות חופש לפעול כפי שנוח ומתאים להם. גם הם מוגבלים פעמיים: פעם אחת בגלל האילוצים והאתגרים הייחודיים איתם הם נדרשים להתמודד, ופעם נוספת בגלל הציפיות המוּנְמָכוֹת של הסביבה הגורמות לכך שגם כאשר הם מפגינים כישורים ויכולת דבריהם עלולים להתפרש, שלא בצדק, כטעות.
תַתָ״ח זה ראשי התיבות של תקשורת תומכת וחלופית. אנשים וילדים שמתקשים בדיבור או שאינם מדברים כלל יכולים להשתמש במגוון של עזרים כדי להרחיב ולשפר את יכולתם לתקשר עם הסביבה. העזרים הללו כוללים הבעות פנים ומחוות גופניות, תמונות או סמלים מודפסים, אייפד או אמצעים ממוחשבים אחרים, וכן הלאה. מכלול האמצעים האלו מכונה תת״ח.
בְּשׁוּלֵי השפה 
2 תגובות בנושא “בעיית שתיה”