שפת סימנים לתינוקות

לתופעה של שפת סימנים לתינוקות נחשפתי קצת אחרי שהבן שלי נולד. מדובר בהורים שמלמדים את ילדיהם לסמן מילים בסיסיות כדי להקל עליהם לבטא את רצונותיהם ולהיות מובנים עד שילמדו לדבר. אני לא עשיתי את זה עם הילד שלי אבל כשאני פוגשת אמא שכן אני שואלת אותה למה היא בחרה לעשות את זה. חלקן אומרות שהן רצו להבין את הילד יותר בקלות, אחרות אומרות שרצו לעזור לו לבטא את עצמו. בהכללה ניתן לומר שכולן רצו לחסוך מעצמן ומהילד את התסכול שכרוך בתקשורת שלא מצליחה ולהמנע ממצב שבו הילד לא מובן בקלות או לא מובן בכלל (בדומה למה שמתארים ההורים בכתבה הזו על השיטה).

זה הגיוני. קשה לראות תינוקת בוכה ולא להבין לַמָּה, וכל הורה רוצה שהילדה שלו תרגיש מובנת ומסופקת. אבל הבחירה ללמד תינוקות שפת סימנים כדי שהם יהיו כמה שיותר מובנים כמה שיותר מוקדם מתעלמת מהיתרונות של להיות לא מובן. קיימת תפיסה שתקשורת אמורה להיות קולחת, קלה, שקופה למשתמש. לכן הקושי שהורה חש כשהוא מנסה לתקשר עם ילדתו התינוקת ולהבין אותה נתפס כבעיה, כמכשול שצריך להסיט מהדרך. אבל אני רוצה להציע שלקושי הזה, אם מצליחים לשאת אותו, יש גם ערך.

ילדות מבטאות את עצמן בשלל דרכים הרבה לפני שהן מתחילות לדבר – הן משתמשות בגוף שלהן, הן בוכות, הן משמיעות קולות ומחייכות. אלו סימנים שהילד יוצר בעצמו, הם מתאימים לו ומבטאים אותו מכיוון שהם נובעים ממנו ומהאינטראקציה שלו עם העולם. כאשר ההורה משקיע זמן ומאמץ בזיהוי ובפענוח של הסימנים שהילדה יצרה בעצמה היא לומדת שלפעולות שלה יש משקל, שיש להן השפעה בעולם ושהן מניעות את האנשים הכי חשובים בחייה לפעול בתגובה. בין אם המסר עובר ובין אם הוא נותר בלתי מובן, הילדה מפתחת תחושה של ערך ושל מְסוּגָּלוּת. לימוד של סימנים חיצוניים שמישהו אחר בחר ועיצב שם קץ לתהליך הזה.

הבן של אח שלי התחיל ללכת מאוחר יחסית. דודתי, שהיא מורה לפלדנקרייז ועובדת גם עם תינוקות עם קשיים התפתחותיים, הרגיעה אותו ואת אישתו ואמרה שמדובר בדבר טוב. היא הסבירה שברגע שהילד יתחיל ללכת הוא לא יחזור יותר לזחול, ומכיוון שהזחילה עוזרת לפתח מיומנויות חשובות טוב לתת לילד לבלות כמה זמן שהוא צריך בשלב הזה. אני אומרת דבר דומה לגבי התפתחות שפה – בהנחה שמדובר בילד בהתפתחות טיפוסית בלי בעיה מיוחדת הוא יתחיל בסופו של דבר לְדַבֵּר, וידבר כל חייו. השלב הקדם-שפתי, שבו המבוגרים סביבו מתאמצים להבינו והוא מחפש דרכים יצירתיות להביע את עצמו ומשתמש לשם כך בכל מה שעומד לרשותו, הוא שלב חיוני ומשמעותי עבור הילד ועבור הוריו. אולי עדיף לא לזרז את השלב הזה כי הוא לא יחזור.

מבחינת הילד זה השלב שבו מתפתחת התשתית התקשורתית לשפה. כשילדה מתחילה לדבר אנחנו מתרגשים ומיד רוצים לדעת – איזה מילים היא אומרת? כמה מילים היא כבר יודעת? לא רק הורים מגיבים ככה. חוקרות וחוקרים מייחסים חשיבות עצומה לאוצר המילים של ילדים קטנים ורואים באוצר מילים גדול הישג התפתחותי שמנבא גם הצלחה בעתיד. אבל שפה זה לא רק כמה מילים את מכירה אלא איך את משתמשת בהן ומה את מסוגלת לגרום להן לעשות.

יש ציטוט שאני אוהבת במיוחד של ז׳אן פיאז׳ה, האבא של הפסיכולוגיה ההתפתחותית:

אני חושבת שכשממהרים מדי ללמד ילדה איך ״נכון״ או איך ״צריך״ להגיד מונעים ממנה לא רק את האפשרות להמציא דרכים משלה להגיד אלא גם את התחושה שהשפה מותרת – שמותר לה להתנסות ולחפש דרכים משלה להגיד מבלי שזה יפגע בתקשורת ובקשר שלה עם האנשים סביבה. כשמלמדים ילד שעוד בקושי הספיק להתנסות בתקשורת עם סביבתו איך לתקשר באמצעות סימנים קבועים מלמדים אותו שכדי לתקשר היטב עליו לנהוג כמו כולם, שהוא מובן רק כאשר הוא הולך בשבילים שכבר הותוו עבורו מראש. כך שבטווח הקצר השימוש בשפת סימנים אולי הופך את התינוקת ליותר מובנת אבל בטווח הארוך הוא מעביר לה את המסר שהמשמעות והמובן של השפה נכפים עליה מבחוץ ושהיא לא לוקחת חלק פעיל ביצירתם.

עבורנו ההורים השלב שבו הילד עוד לא מדבר הוא הזדמנות לבחון את התפיסות והציפיות התקשורתיות שלנו מול הילד וגם באופן כללי. לפעמים קשה להשתחרר מהפנטזיה על תקשורת הרמונית שבכוחה להוליד הבנה מיידית גם ללא מילים. המחיר של הפנטזיה הזו הוא התסכול שהיא יוצרת לנוכח תהליכי תקשורת אמיתיים, שכרוכים בקצרים ואי-הבנות גם בין אנשים בוגרים. אלא שאי-הבנה אינה סימן לכישלון תקשורתי. קל לשכוח שאנחנו זקוקות לתקשורת ולשפה דווקא מכיוון שאנחנו לא תמיד מבינות בקלות אחת את השניה. כשהכל מובן התקשורת פוסקת כי אין בה עוד צורך. לכן ״כשלונות״ תקשורתיים שמעמתים אותנו עם העובדה שאחרים לא חושבים כמונו דווקא מקדמים תקשורת מכיוון שהם דוחפים אותנו להמשיך ולחפש דרכים נוספות ליצירת קשר עם הזולת.

יש מידה של אירוניה בכך שמה שמזין את הדחף ללמד את הילד סימנים מוסכמים הוא דווקא האידיאל הבלתי ניתן למימוש של תקשורת ללא מילים (כלומר – ללא סימנים מוסכמים). הגישה שדוגלת בלימוד שפת סימנים לתינוקות מעניקה לכאורה חשיבות עליונה לשפה אבל גם משאירה אותה במעמד של תחליף לדבר האמיתי. הבעיה עם תחליפים היא שהחוויה שהם מעניקים תמיד תישאר פגומה ולא מספקת. כשהשפה היא רק תחליף זה לא משנה כמה מילים אני יודעת, השימוש בהן תמיד ירגיש ליד, אף פעם לא בדיוק. כדי להתגבר על התחושה הזו צריך לגדל ילדות וילדים שמרגישות שהשפה היא שלהן ועומדת לרשותן. הדרך לשם לא עוברת בהעשרה של אוצר המילים, אלא בחוויה ראשונית עם השפה לא כמערכת זרה ומנוכרת של חוקים וסימנים שמישהו אחר המציא וקבע אלא כמקום ליצירה משותפת וגילוי עצמי.