שאלות ששואלים ילדים

בספר מעט נשכח שיצא בשנת 1932 אנתרופולוג אמריקאי בשם קרל בראון תיעד תופעה לשונית מוזרה. בראון, שחקר שבט של פִּיגְמים באזור אפריקה המשוונית, הבחין שנשות השבט מרבות לשאול שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש. רק נשים שאלו שאלות מהסוג הזה והן הופנו תמיד לגברים, ובשונה משאלות רטוריות שבהן השואלת עונה על השאלה בעצמה הגברים דווקא ענו על השאלות של הנשים גם כאשר היה ברור שהן יודעות את התשובה בעצמן. בראון, שלא היה בלשן, ציין את המנהג הרווח כמוּזרוּת בלתי פתורה, ושיער שהוא מעיד על הפרימיטיביות של השפה הילידית, שבין השאר גם לא כללה שפה כתובה.

---

אם קרל בראון היה חוקר את החברה שבה הוא חי אולי הוא היה מגלה שהוא כבר מכיר מנהג דומה. ילדים בחברה המערבית נשאלים כל הזמן שאלות על ידי מבוגרים, שאלות שהתשובה להן ידועה למבוגר: איך עושה כלב? מה הצבע של האוטו? מה בא אחרי 3? שאלות כאלו מכונות known information questions, והן מופנות באופן בלעדי לילדים. כפי שאיבחן קרל בראון, מדובר במנהג מוזר, ועם זאת הוא מרגיש לנו טבעי לגמרי באינטראקציות עם ילדים.

זו היתה אינטראקציה שגרתית שלא מעוררת מחשבה שניה, אבל ברגע שכן עוצרים לחשוב עליה היא דווקא מעלה לא מעט תהיות: הילדה ללא ספק הכירה את המלה עוגיה, למה היא לא השתמשה בה כשהיא הראתה לי את העוגיה? למה אני לא עניתי לשאלה שלה למרות שידעתי את התשובה? ולמה כשחזרתי על השאלה שלה הילדה כן השיבה ״עוגיה״, האם היא חשבה שאני לא יודעת את התשובה בעצמי?

ילדים מתורגלים בדיאלוגים ״מוזרים״ מהסוג הזה, הם מנהלים אותם כל הזמן. בסביבות גיל שנתיים כשהייתי שואלת את הילד שלי שאלות שהתשובה עליהן ידועה הוא היה עונה על השאלה ומיד מְפַדְבֶּק את עצמו – נכון! לצערי ההרגל המתוק הזה נמשך רק כמה שבועות, שאחריהם הוא כבר למד שהתפקיד שלו מסתיים במתן תשובה לשאלה. אבל זה גרם לי לשים לב כמה זה משונה לשאול שאלה שהתשובה עליה ידועה לשואלת (ולעיתים קרובות ידועה לשני הצדדים, שזה עוד יותר משונה). הלוואי שהייתי יכולה לדווח שהפסקתי לעשות את זה מאז, אבל כנראה שההפך הוא הנכון, כי כמה שהתופעה הזו משונה כשעוצרים לחשוב עליה ככה היא מרגישה טבעית כשעושים אותה.

כדי לחוות את מלוא המוּזָרוּת של התופעה צריך רק להחליף תפקידים. היום הבן שלי כבר בכיתה א׳ ולפעמים הוא שואל אותי שאלות כמו ״כמה זה 12 ועוד 23?״, או – ״איך כותבים בַּקוּגַן?״ אלו שאלות שאני יודעת שהוא מסוגל לפתור בכוחות עצמו אז אני עושה את המעשה החינוכי ומחזירה את השאלה אליו – ״נו, כמה זה? אתה יודע, תגיד בעצמך״. אבל במקום לשתף פעולה עם החזון החינוכי שלי הילד מתעצבן – ״לא, תעני את!״ בהתחלה התעקשתי שהוא יכול בעצמו, כי אם אני אוותר לו איך הוא ילמד?… לקח לי כמה פעמים כאלו כדי להתחיל לחשוב שאולי הפתרון של השאלה הוא בכלל לא העניין. הרי אם אני שואלת אותו שאלות שאני יודעת את התשובה עליהן למה שהוא לא יעשה את אותו הדבר?

הילד היטיב לשים את האצבע על הנקודה – תחת האיצטלה של בדיקת ידע שאלות כאלו מבססות את יחסי הכוח בין הילד למבוגר. על פניו השאלה מכירה בילד כבעל ידע, כמי שביכולתו לענות על השאלה. אבל למעשה היא מסמנת אותו כמי שהידע שלו הוא תמיד בעירבון מוגבל מכיוון שלא משנה מה הוא יודע המבוגר יודע את זה כבר לפניו. הבן שלי, שחש בדו-פרצופיות של המנהג, תבע שיכירו לא רק בכך שהוא יודע דברים אלא גם באפשרות שהוא יודע דברים שעדיין לא ידועים למבוגרים סביבו. הצורך הזה קיבל ביטוי גם באופנים נוספים: באותו זמן הוא התחיל ללמוד בבית הספר את סימני הניקוד ולא היה מאושר ממנו כאשר הודיתי בפניו שאני לא יודעת לנקד. החזה שלו התנפח בגאווה כשהוא עודד אותי: אל תדאגי אמא, המורה שלי יודעת לנקד, היא תלמד אותי ואני אלמד אותך.

היה רק מקום אחד שבו הבן שלי ציין שלא מפריע לו ששואלים אותו שאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש – בית הספר. שם זה בסדר הוא הסביר, כי בבית ספר המטרה היא ללמוד. גם בנקודה הזו הוא דייק: החברה המערבית, בוודאי בסביבה אליה אני משתייכת, היא מְאוּכְוֶנֶת בית ספר. אני למדתי בבית ספר, בן זוגי וכל חברי למדו בבתי ספר, וכולנו מייעדים את הילדות והילדים שלנו לעשות את אותו הדבר. בית הספר הוא המקום שבו המיומנות הייחודית של הפגנת ידע באמצעות מענה על שאלות שהתשובה להן כבר ידועה עתידה להשתלם – במבחנים, בהכתבות, וגם בעל-פה בכיתה.

מאחורי המנהג החינני שמאפשר לפעוטות להראות לנו אילו מילים חדשות הם למדו ואיך עושה פרה מסתתרת אם כן סוגיה חינוכית כבדת משקל: איך מלמדים בלי שאלות שהתשובה עליהן ידועה לשואלת? מה זה בכלל למידה אם לא תהליך שבו בעלת הידע מעבירה את הידע הלאה ואז מוודאת באמצעות שאלות שהידע הופנם? זו סוגיה שכל מי שמנסה לחשוב על למידה כתהליך יותר שיתופי, שיוויוני והדדי חייבת לתת עליה את הדעת. אני עדייין מתמודדת עם הסוגיה הזו כחלק מהמחקר שלי וגם כאמא, בינתיים בלי מסקנות של ממש. אולי בעתיד.

---

קרל בראון אינו אנתרופולוג אמיתי, אין טעם לחפש אותו בויקיפדיה, הוא והמחקר שלו הומצאו לצרכים רטוריים.

בַּקוּגַן היא סדרה מצויירת ומשחק קלפים על יצורים בסגנון פוקימונים שנלחמים ביניהם.

על האיורים הפעם אחראי הבן שלי שגם לקח חלק פעיל בתהליך הכתיבה.