מה תִּינוֹקִים עושים עם מילים

לפני כמה שנים חֲבֵרָה ביקשה להתייעץ איתי לגבי בתה בת השנתיים, בגלל ״שיש משהו מוזר באיך שהיא מדברת״. הילדה יודעת הרבה מילים ומדברת כל הזמן, סיפרה חברתי, אבל היא משתמשת במילים רק כדי לשוחח. כשהיא צריכה משהו (מוצץ, אוכל) היא בוכה, גם כשמדובר במילה שהיא מכירה. לפעמים אני מתקשה להבין אותה והיא בכל זאת ממשיכה לבכות במקום לדבר, למה היא לא אומרת מה היא רוצה? תהתה חברתי. הסיפור הזה ליווה אותי זמן מה וגרם לי לחשוב על הפער בין מה שאנחנו, המבוגרים, מצפים שילדים יעשו עם המילים הראשונות שלהם לבין מה שהם עושים בפועל.

המילה הראשונה של הבן שלי היתה פָּאפּוּם, הוא השתמש בה כשעבר אוטו בסביבה ולפעמים לתמונה של אוטו בספר. מיד אחר כך הגיעו אבא ו-אור, מילים ראשונות נפוצות בעברית. המילה הבאה היתה אָרַן (אווירון), הוא היה אומר אותה ומצביע לשמים כשעבר בהם מטוס (מעל השכונה שלנו עוברים די הרבה). מעט אחר כך הוא התחיל לצעוק בשמחה קפה! בכל פעם שהיינו עוברים ליד בית-קפה (מחזה נפוץ באזור מגורינו). אף אחת מהמילים האלו לא נועדה באופן מובהק כדי להביע צורך או כדי להשיג משהו. אני הרגשתי שהוא משתמש בהן בעיקר כדי לציין התרחשויות מעניינות בסביבתו הקרובה ואולי גם כדי להזמין את המבוגר שלצידו לאינטראקציה.

חברתי ציפתה מהבת שלה להשתמש במילים הראשונות שהיא למדה כדי לבקש צרכים בסיסיים כמו שתיה או שְׂמִיכִי. זו הרבה פעמים הציפייה שלנו כמבוגרים – נראה לנו הגיוני ששפה בסיסית תשמש לצרכים שבעיניינו הם בסיסיים. אלא שצרכים בסיסיים לא מופיעים בגיל שנה עם המילים הראשונות. עד שילדה מגיעה לגיל שבו היא מתחילה לדבר כבר יש לה דרכים לבקש מים או מוצץ, דרכים שההורים שלה כבר מכירים ולרוב גם מבינים. הדיבור עבורה הוא כלי חדש ומרגש שיש לו השפעה ייחודית על המבוגרים סביבה, למה שהיא תבזבז אותו על מה שהיא כבר עושה באמצעים אחרים?

הבת של חברתי גדלה מאז, היא מדברת נהדר וחברתי עברה לדאוג לגבי דברים אחרים. אבל אני עדיין נזכרת בסיפור הזה כשאני חושבת על ילדים שלא משתמשים בשפה דבורה. כשילד מתחיל לדבר באיחור ניכר בחירת המילים הראשונות שלו עוברת פעמים רבות לידיהם של המבוגרים סביבו. זה תרגיל מחשבתי מעניין – אם הייתן צריכות לבחור עבור ילד את המילים הראשונות שלו אילו מילים הייתן בוחרות? עם הדילמה הזו מתמודדות קלינאיות תקשורת שמטפלות בילדים צעירים ובפעוטות שמאחרים לדבר ומנסות לסייע להם לתקשר באמצעים חליפיים (כאן ניתן לצפות בקלינאיות שמדברות על השימוש בתמונות כשפה חליפית בקרב פעוטות עם מוגבלות, וכאן אפשר לקרוא על תקשורת תומכת וחלופית).

פעם הרציתי בפני צוות העובדות בבית ספר לילדים אוטיסטים. רבים מהילדים בבית הספר לא מדברים או מדברים מעט מאוד ולכן הצוות נעזר בלוחות תקשורת עם תמונות שמתוכן כל ילד יכול לבחור בעת הצורך את התמונה המתאימה כדי לומר מה הוא רוצה. על בחירת התמונות מופקד הצוות, אז שאלתי אותן אילו תמונות הן נוהגות לשבץ בלוח. התשובות היו צפויות – לאכול, לשתות, שירותים, לצאת לחצר, אייפד. ברור מדוע אלו המילים השימושיות ביותר מנקודת מבטן של העובדות בבית הספר, אבל מכיוון שרציתי לעודד אותן לחשוב אחרת על המילים שהן שמות בלוח סיפרתי להן על המילים הראשונות של הילד שלי. הן הופתעו, אלו לא נראו להן מילים ראשונות טיפוסיות. עד שהן התחילו להיזכר במילים הראשונות של הילדות והנכדים שלהן, ומהר מאוד התברר שגם הן כוללות לא מעט מילים ״לא טיפוסיות״.

המילים הראשונות של ילדים ממחישות את הפער בין מה שנראה לנו שעושים או אמורים לעשות עם מילים לאיך שמשתמשים במילים באמת. הכותרת של הפוסט הזה היא פרפרזה על ספר של פילוסוף בשם ג׳. ל. אוסטין שנקרא איך עושים דברים עם מילים. אוסטין חשב יותר בכיוון של מה לורדים אנגלים עושים עם מילים – הוא כתב למשל על השימוש במילים לביצוע התערבות, לחניכה של ספינה, או בטקס נישואים. אני בספק אם אפילו אוסטין עצמו דיבר כמו הדוגמאות שהוא בחר לספר שלו. אבל זה בדיוק העניין – יש לנו כל מיני רעיונות על איך השפה אמורה להראות ומה היא אמורה לעשות. בדרך כלל הרעיונות האלו מזכירים דיאלוג מסרט או מספר ולא את השיחות האמיתיות שאנחנו מנהלות מדי יום ביומו. אבל אם נסתכל ונקשיב למה שאנחנו ואנשים סביבנו עושים באמת, נגלה עולם שלם של דברים שאפשר לעשות עם מילים.