כוונה תקשורתית

כשהבן שלי היה בן שנה-וחצי-שנתיים הפעילות האהובה עליו היתה להתנדנד בגינה. הייתי מנדנדת אותו במשך מה שהרגיש כמו שעות ומלווה את הנדנוד בשירה, ספק כדי לשעשע אותו ספק כדי להפיג את המונוטוניות. רפרטואר השירים שלי לא היה מדהים, וכלל את כל החשודים המיידיים – נד-נד, רד אלינו אוירון, במדינת הגמדים. יום אחד, בעודי מנדנדת ושרה, הילד נושא אלי את מבטו ומכריז: גוֹלְמֶן! הבנתי שהוא כנראה מבקש שיר מסויים וגם היה לי רעיון באיזה שיר מדובר. באותו זמן הבני-דודים שלו ערכו לו הכרות עם סמי הכבאי והוא אהב מאוד להקשיב לשיר הפתיחה. אז התחלתי לשיר – ״השעון צלצל גְּלִין-גְּלָן, סמי הכבאי מוכן…״ אבל הילד לא נראה מרוצה והמשיך לקרוא: גוֹלְמֶן! גוֹלְמֶן! ניסיתי שירים אחרים אבל שום דבר לא עבד. למחרת שוב – גוֹלְמֶן! גוֹלְמֶן! וביום שאחרי אותו הדבר – גוֹלְמֶן! גוֹלְמֶן! הייתי אובדת עצות, היה ברור שהילד מבקש משהו אבל לא היה לי מושג מה. פתאום, ברגע של התגלות שמימית והשראה נשגבת הבנתי מה הוא אומר! בשיר של סמי הכבאי יש קטע שמתחיל כך: ״כל מי שבצרה, אז לסמי הוא יקרא״. תנסו להגיד כמה פעמים מהר ״כל מי, כל מי״, זה נשמע קצת כמו גולמן. ואכן, ברגע שהתחלתי לשיר את השורה הספציפית הזו פניו של הילד אורו, רגליו הקטנות התנפנפו לכל עבר, ולא היה מרוצה ממנו בעולם כולו. עד היום אני מחשיבה את הרגע הזה לאחד מרגעי השיא שלי כאמא.

אני מספרת את הסיפור הזה בשיעורים ובהרצאות כשאני רוצה לדבר על כוונה תקשורתית. מושג מתעתע בפשטותו שנועד להבחין בין תקשורת לא רצונית לתקשורת שנעשית מתוך כוונה להעביר מסר מסויים. כשתינוק בן יומו בוכה ההורים שלו מבינים שהוא זקוק למשהו, אבל התינוק לא בוכה כדי להעביר מסר להוריו, הבכי הוא תגובה אינסטינקטיבית לחוסר הנוחות שהוא חש כי הוא עייף או רעב. כאשר התינוק מתחיל לבכות (או לחייך, או לעשות קולות, או לנפנף בידיים) כדי שמישהו אחר ישים לב ויגיב בהתאם אנחנו אומרות שיש לו כוונה תקשורתית. כלומר – ההתנהגות שלו מעבירה לנו מידע לא במקרה, ולא בגלל המשמעות שאנחנו מייחסות לה, אלא מתוך כוונה של התינוק עצמו להשפיע עלינו בצורה מסויימת. אפשר לומר שכוונה תקשורתית היא מה שהופך תינוק לדובר, עוד לפני שהוא יודע לבטא את עצמו במילים או בסימנים מוסכמים אחרים.

הבעיה עם כוונות תקשורתיות היא שלא תמיד הן ברורות, בעיקר כשבעל הכוונה הוא ילד קטן שמביע את עצמו בדרכים שונות מהמקובל. כשהילד שלי אמר ״גוֹלְמֶן״ לא הבנתי בהתחלה מה הוא אומר כי הוא לא השתמש במילה מוסכמת. עם זאת, הבנתי שהוא מנסה לומר לי משהו בגלל שהוא הסתכל עלי, ודיבר, וחזר שוב ושוב על דבריו. במילים אחרות: למרות שלא הבנתי מה הוא אומר זיהיתי בהתנהגות שלו את הכוונה לומר משהו.

המושג כוונה תקשורתית משמש בדרך כלל בהקשר של דוברים לא טיפוסיים, כאלו שקשה לזהות האם יש להם כוונה כזו ומה הם מנסים לומר. אלו יכולים להיות פעוטות, כמו שהיה הילד שלי, או ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות שמקשות עליהם לתקשר, או ליתר דיוק – מקשות עלינו לזהות כאשר הם מתקשרים. כשהילד שלי אמר ״גולמן״ זיהיתי שהוא מנסה לומר לי משהו כי הוא יצר קשר עין, השתמש בדיבור, וחזר על דבריו – סימנים קלאסיים לקיומה של כוונה תקשורתית. אבל מה יעשה ילד עם שיתוק מוחין שמוגבל בתנועה ולכן קשה לו להרים את הראש וליצור קשר עין או לדבר? מה יעשה ילד אוטיסט שמתקשה גם הוא ביצירת קשר עין (מסיבות אחרות) וכאשר הוא חוזר על דבריו שוב ושוב ההתנהגות שלו נתפסת כאובססיבית ולא כתקשורתית?

כדי לזהות את קיומה של כוונה תקשורתית אצל ילד עם מוגבלות צריך לעיתים לשים לב לסימנים שונים ממה שאנחנו מצפות או רגילות לראות אצל ילד בהתפתחות טיפוסית. למשל, במאמר על הנושא מתוארת ילדה שנוהגת להתנדנד בכסא כדי להביע מחאה. למרות שמדובר בסימן ייחודי לאותה ילדה ולא בסימן מוסכם המבוגרים סביבה וגם החוקרות שכתבו את המאמר לא התקשו לזהות את הכוונה שמסתתרת מאחוריו. נשות מקצוע שעובדות עם ילדים עם מוגבלות וערות לקושי לזהות את הניסיונות שלהם לתקשר משתמשות במושג כוונה תקשורתית כדי להדגיש שגם ילד שעדיין לא מדבר או לא מבטא את עצמו בסימנים מוסכמים יכול להיות דובר. בשיחה שניהלתי פעם עם חוקרת ואשת מקצוע מנוסה בתחום היא סיפרה איך המושג משרת אותה בעבודה מול הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שמרגישים שהילד שלהם לא מבין אותם ולא מגיב לניסיונות שלהם ליצור איתו קשר. במקרים כאלו, היא אמרה, אני משתמשת במושג כוונה תקשורתית כדי להסביר להורים שהילד כן רוצה לתקשר גם אם קשה לראות את זה מבחוץ. זה משנה את איך שההורים רואים את הילד ובדרך כלל עם הזמן הם גם מתחילים לזהות את הסימנים הייחודיים לו המעידים על נסיונותיו לתקשר.

השימוש במושג כוונה תקשורתית נעשה לפיכך מתוך רצון כֵּן ליצור סביבה מכילה שנותנת מקום למגוון רחב של דוברים. אלא שהרצון הטוב מתורגם לעיתים לפרקטיקות טיפוליות בעייתיות שמשיגות את המטרה ההפוכה. אני אתן שתי דוגמאות. הדוגמא הראשונה לקוחה מהמאמר שהזכרתי קודם. המטרה המוצהרת של החוקרות שכתבו אותו היא לקדם את ההכרה במגוון הדרכים, גם הפחות מקובלות, שבהן ילדים עם מוגבלות עשויים לבטא כוונות תקשורתיות (למשל התנדנדות על כסא). החוקרות מתארות כיצד הן מסייעות למורות בכיתות של חינוך מיוחד ליצור סיטואציות שמעודדות את הילדים לתקשר. למשל: מורה וילד משחקים ביחד כאשר מדי פעם המורה מפסיקה את המשחק כדי לתת לילד הזדמנות לבקש להמשיך במשחק. הסיטואציה מאורגנת מספיק כך שגם אם הילד מביע את עצמו בצורה אידיוסינקרטית קל יחסית לזהות את הכוונה שלו. אבל האם תרגול של סיטואציות כאלו באמת מעודד את הילד לתקשר, או שהוא רק יוצר תנאים שבהם קל יותר למבוגרים סביבו לראות בו דובר ולזהות את הניסיונות התקשורתיים שלו?

הדוגמא השניה לקוחה ממחקר נוסף ברוח דומה שניסה לפתח את הכישורים התקשורתיים של ילדים עם מוגבלות באמצעות תרגול של פעולות תקשורתיות בסיסיות – בקשה של חפץ, הבעה של הסכמה או סירוב, וכן הלאה. הנה תרגיל לדוגמא: המבוגר נותן לילד בובה אבל עוצר באמצע כדי לאפשר לילד לבקש את הבובה בעצמו. הילד מסתכל על הבובה אבל לא יוצר קשר עין עם המבוגר. כדי ללמד את הילד שיצירת קשר עין היא חלק מהפעולה התקשורתית המבוגר יוצר תחילה קשר עין עם הילד ורק אז נותן לו את הבובה. מה למד הילד מהתרגיל? האם הוא למד על החשיבות של יצירת קשר עין (כאילו שהוא לא ידע את זה לפני כן), או שהוא למד שגם כאשר הבקשות שלו מובנות על ידי הסביבה הן משום מה לא נענות?

המושג כוונה תקשורתית, שנועד לתמוך במי שמעמדם כדוברים הוא הפגיע ביותר, מתגלה אם כן כחרב פיפיות. פעמים רבות הוא מוביל דווקא למניעה של זכויות בסיסיות שילדים בהתפתחות טיפוסית מקבלים באופן אוטומטי, כמו הזכות לקבל מענה ברגע שהם מובנים וללא תנאים מקדימים. כשהילד שלי אמר ״גולמן״ לא דרשתי ממנו להביע את עצמו בצורה שונה כתנאי למאמצים שלי להבינו, וברגע שהבנתי מה הוא אומר הגבתי בהתאם, לא השתמשתי בהזדמנות כדי ללמד אותו איך לבקש ״נכון״ את השיר שהוא רצה.

אני חוששת שבסופו של דבר המושג כוונה תקשורתית עושה יותר נזק מתועלת. זה לא מקרי. זרעי הפורענות טמונים במושג עצמו. המושג כוונה תקשורתית מגלם בתוכו סתירה – תקשורת היא פעולה משותפת וציבורית, ואילו כוונה מוגדרת כמשהו אישי ופנימי. המתח בין הניגודים האלו ניכר בתפיסה של כוונה תקשורתית כמשאב שהילד נדרש לחצוב ממעמקי נפשו ושהמבוגר נדרש לזהות מבעד לשכבות של סימנים חיצוניים שעשויים להסתיר את הכוונה באותה מידה שהם מעידים על קיומה. הגישות הטיפוליות שתיארתי יוצאות מנקודת הנחה שכוונה היא דבר נסתר, ולכן שמות את הדגש על פעולת הזיהוי של הכוונה התקשורתית. מכיוון שאצל ילד עם מוגבלות הכוונה לא תמיד מבוטאת בצורה ברורה ומוסכמת, או שהיא מוסווית על ידי התנהגויות שלא נתפסות כתקשורתיות, המבוגרים סביבו נדרשים מצד אחד לשכלל את יכולתם לזהות את ההתנהגויות התקשורתיות של הילד, ומצד שני לסייע לו לשפר את האופן שבו הוא מביע את עצמו. אני טוענת שהגישה הזו מוטעית מיסודה.

מכיוון שהכוונה התקשורתית עצמה היא נסתרת ואנחנו מסתמכות על הסימנים החיצוניים לקיומה אין בעצם דרך להבדיל בין ילד שאין לו עדיין כוונה תקשורתית לילד שאצלו הכוונה קיימת אבל הסימנים החיצוניים אינם ברורים או לא מוכרים לנו מספיק. כוונה תקשורתית היא לפיכך תווית שאנחנו מדביקים לילד כדי לסמן את היותו דובר, והיא מודבקת תמיד בדיעבד, אחרי שקבענו שההתנהגות שלו מצדיקה שנתייחס אליו ככזה. לכאורה מדובר בתנאים אובייקטיביים שכל ילד נדרש לעמוד בהם כדי להחשב לדובר, אלא שבפועל הם מַפְלִים ילדים עם מוגבלות, ולמעשה כל אדם שההתנהגות שלו אינה טיפוסית ולכן קשה לנו יותר לראות אותה כתקשורתית. מדובר בגישה מוטעית, שבנוסף להיותה מַפְלָה היא מטילה על הילד אחריות לפעולה שאמורה להיות משותפת.

כשאני מספרת היום את הסיפור על הגולמן אני מספרת אותו קצת אחרת. לא כסיפור על ההצלחה שלי בפענוח צפונות ליבו של בני, אלא כסיפור על שיתוף פעולה מוצלח. אני והבן שלי לא התקשינו ביצירת כוונה תקשורתית ביחד כי אנחנו מכירים זה את זו היטב וההתנהגות התקשורתית הטיפוסית של בני הקלה עלי להתייחס אליו כדובר. הדוגמא ההפוכה אינה הורה שלא מזהה את הסימנים התקשורתיים של הילד שלו או ילד ללא כוונה תקשורתית, אלא אינטראקציה שבה המבוגר והילד טרם מצאו את הדרך ליצור ביחד כוונה כזו.