ילדים קוראים, ילדים הולכים

לפני כשנה וחצי כתבתי מאמר שבמסגרתו צפיתי בסרטונים של אמהות קוראות ספרים עם ילדיהן הפעוטים. חרף המאמצים הניכרים של האמהות שהילדים ישבו בשקט ויקשיבו לסיפור ברצף מתחילתו ועד סופו רובם התנהגו אחרת לגמרי – הם קמו, הלכו, חזרו, דיפדפו קדימה ואחורה, סגרו את הספר באמצע והטיחו אותו ברצפה, ואז פתחו אותו שוב וביקשו להקריא, וחוזר חלילה. האמהות פירשו את ההתנהגות הזו כסימן לחוסר עניין – כשהילד סגר את הספר או קם והתחיל להתהלך בחדר הן ניסו לצוד מחדש את תשומת ליבו והזמינו אותו לחזור לשבת. אם הילד לא נענה להזמנה הן הציעו לו ללכת למדף לבחור ספר חדש שאולי יעניין אותו יותר. התגובה של האמהות נראתה לי הגיונית וטבעית, ולא הקדשתי לה יותר מדי מחשבה.

כמה חודשים מאוחר יותר הקראתי לילד שלי שהיה באותו זמן בן חמש ספר חדש שקנינו ממש באותו היום. הספר היה ארוך יחסית ולטעמי די משעמם, כך שלא התפלאתי כשהילד קם באמצע והתחיל להסתובב ברחבי הסלון ולהפגין חוסר מנוחה ועניין. הצעתי שנפסיק את הקריאה אבל הוא התעקש להמשיך, ועם זאת לא היה מוכן לבוא לשבת לידי והעדיף לבצע תרגילים אקרובטיים על הספה. לבקשתו, הקראתי את הספר עד הסוף למרות שהיה לי ברור שהוא לא ממש מתעניין או מקשיב. אלא שלמחרת בבוקר הילד פתח את הספר (כאמור – ספר חדש שלא קראנו לפני זה), דפדף לאחד הדפים האחרונים (אלו שבמהלך הקראתם הוא היה עסוק בקפיצות נינג׳ה מהספה), והתחיל להסביר לי בפרטי פרטים מה מסופר בו. אני יודעת שילד יכול להיות קשוב גם בלי לשבת, ובכל זאת – הניגוד הקיצוני בין איך שאני פירשתי את ההתנהגות של הבן שלי בזמן ההקראה לבין הפירוט והדיוק שבהם הוא שיחזר את תוכן הספר הפתיע אותי, וגרם לי להתבונן מחדש בסרטונים של האמהות והילדים.

כשאני מסתכלת על הסרטונים האלו עכשיו אני רואה בהם שני קווים סימולטניים של תנועה: האמא יושבת במקום אחד, מקריאה את הספר לפי הסדר מהסוף להתחלה, מצביעה על האיורים, מעירה הערות ושואלת שאלות. לצידה הילד, נע ונד, מתקרב ומתרחק, לפעמים משיב על שאלותיה ולפעמים לא, לפעמים מסתכל על הספר ולפעמים לא, לפעמים מעביר דף-דף ולפעמים סוגר את הספר בטריקה ואז פותח אותו שוב. ההתנהגות של הילדים בסרטונים לא מתאימה לאיך שאנחנו, כנשים בוגרות, מדמיינות קריאה של ספר, אבל היא לא כל כך שונה מאיך שילדים מתנהגים באופן כללי.

מחקרים על אינטראקציות של הורים ופעוטות מרבים להשתמש במטאפורה של פיגום לתאור תפקידו של ההורה. מכיוון שהילד עוד קטן מכדי לתפקד כנדרש במהלך הפעילות, למשל כשקוראים ספר, ההורה תומך בו ומסייע לו – הוא נותן לילד לבחור את הספר ואז מושיב אותו בחיקו, הוא שואל שאלות שמזמינות את הילד להשתתף, וכאשר תשומת ליבו של הילד נודדת הוא לוכד אותה מחדש ומחזיר אותה אל הספר. האמהות בסרטונים עשו בדיוק את הדברים האלו, ובהתחלה גם לי היה ברור שכך צריך לנהוג. אבל עכשיו המטאפורה של פיגום מעוררת בי אי-נחת.

המטאפורה מעלה על נס פעולות של ההורה שתומכות בהשתתפות של הילד בפעילות. פעולות כמו הצבעה על ציור של כלב בספר והצגת שאלות – ״מה זה? איך הוא עושה?״ ככל שהילד גדל ההקראה הופכת יותר רציפה ואופי השאלות משתנה – ״למה הילדה בספר כועסת? מה היית מציע לה לעשות?״ אבל הדפוס נשאר דומה: ההורה מנחה ומכוון את אופן ההשתתפות של הילד בפעילות כך שיתאים לאיך שאנחנו, המבוגרים, חושבים שאמורים להתנהג בזמן קריאה של ספר. כל עוד הילד נענה לציפיות (מתבונן באיורים ומצביע עליהם, עונה על השאלות) ההתנהגות שלו נתפסת כחלק מהאינטראקציה, אך כאשר הוא מתנהג בצורה שונה הפעולות שלו נתפסות כחוסר עניין, כהפרעה שאינה חלק מהפעילות המשותפת. ככה עובד פיגום – הוא תומך בבנייה, אך רק כאשר היא נעשית בגבולות התוואי שנקבע מראש, הוא לא יתמוך בבנאי שבוחר לסטות מהתוכנית של האדריכל.

באחד הסרטונים בהם צפיתי הופיע ילד שישב יפה בחיק אימו, התבונן בספר והשתתף בהקראה, כאשר לפתע הוא קם באמצע הסיפור והתחיל להתרחק. תוך כדי הליכה הוא המשיך להגיב לשאלות של אימו, ונראה שהוא ממשיך להקשיב לסיפור, אבל האמא המופתעת הפסיקה להקריא וקראה אחריו: ״לאן הלכת?״ מבחינת האמא הילד קטע את הקריאה המשותפת, אבל הילד מצידו המשיך להקשיב ולשתף פעולה כפי שעשה עד כה, דווקא האמא היא זו שהפסיקה להקריא. מה שהיה יפה במיוחד בסרטון הוא שהילד לא ויתר על זכותו להשתתף בפעילות על פי דרכו, ועם זאת הוא חיפש דרכים מרומזות יותר למרוד, דרכים שאימו תהיה מסוגלת להכיל ולחוות כקריאה משותפת. הוא חזר לשבת בחיקה ולהתבונן בספר, אבל התחיל להשיב מדי פעם תשובות לא נכונות בכוונה. בהמשך הוא אף העיז ולקח לעצמו את תפקיד השואל, כשהוא מפנה לאימו את השאלות שהיא היתה אמורה להפנות אליו. האמא אמנם המשיכה להקריא אבל נראתה יותר ויותר מבולבלת. היא לא הצליחה להבין למה בנה משיב תשובות שגויות ולכן היא תיקנה אותו למרות שהיא ידעה שהוא יודע את התשובות לשאלותיה. כשהוא הפנה את השאלות אליה היא התייחסה לזה כטעות והחזירה את השאלה אליו במקום להצטרף למשחק חילופי התפקידים ולהשיב בעצמה.

התאור שלעיל עשוי להטעות כי הוא מצייר אמא שלכאורה אינה קשובה מספיק לבנה. אבל הניסיונות של הילד לשנות את אופי הפעילות היו קטנים ומרומזים, היה קשה מאוד להבחין בהם בזמן אמת. למעשה האמא בסרטון שתיארתי היוותה עבור בנה פיגום מושלם – היא היתה קשובה והגיבה אליו תוך שהיא מכוונת אותו בעדינות וללא כפייה. היא עשתה כל מה שחוקרים של התפתחות שפה ממליצים להורים לעשות בעת הקראה של ספר ועשתה זאת היטב. אבל בשעה שצפיתי בה הרגשתי שהיא לכודה במטאפורה של הפיגום, ושלפחות במקרה הזה המטאפורה עושה עבורה שירות דוב ומקשה עליה לראות ולהבין את התגובות היצירתיות של בנה.

ניסיתי לחשוב על דימוי אחר ליחסי הגומלין בין הורה לילד וחשבתי על חוף ים שהגלים מלחכים אותו.

המטאפורה של הפיגום גורמת להורה לתפקד כשובר גלים, שאמנם מרכך את אנרגיית הגלים ויוצר הַשְׁקָטָה ורגיעה של פני הים, אך במחיר הפרעה לסירקולציה של המים והחול. אולי הדימוי של חוף ים חולי יסייע לנו לגדל ילדים שאינם בניינים, ולתת להם לתמוך בנו בזמן שאנחנו זורמות איתם גם כאשר הם נעים בנתיבים שאנחנו כבר מתקשות להעלות בדעתנו.