בשנת 1923 ברוניסלב מלינובסקי, מהאנתרופולוגים החשובים של המאה ה-20 שחקר תרבויות שאין להן שפה כתובה, טבע את המושג הפונקציה הפָאטִית של השפה. מלינובסקי השתמש במושג כדי לתאר שימוש בשפה למטרות חברתיות, בשונה משימוש בשפה לתיאור אירועים או העברת אינפורמציה. הוא כותב כך:
״אין ספק שיש לנו כאן סוג חדש של שימוש לשוני – שיתוף פאטי (phatic communion) … סוג של דיבור שבו קשרים נוצרים באמצעות החלפה של מלים ותו לא. … האם מלים בשיתוף פאטי משמשות בראש ובראשונה לצורך מסירה של משמעות, המשמעות שאותה הן מסמלות? בהחלט לא! המלים ממלאות פונקציה חברתית וזו מטרתן העיקרית.״
כשנתקלתי במושג לראשונה במהלך לימודי הדוקטורט סיפרתי עליו למי שבאותו זמן היתה שותפתי לדירה וחברתי ללימודי הפילוסופיה. היא לא התרשמה כמוני מהגילוי אלא גילגלה עיניים והפטירה: רק גבר צריך לנסוע עד לאפריקה כדי לגלות שלשפה יש שימושים חברתיים… היא צדקה כמובן, הדוגמא האולטימטיבית של מלינובסקי לשימוש פאטי בשפה היא אמירת שלום, תופעה אוניברסלית למיטב ידיעתי.
אמירת שלום היא דוגמא מוצלחת במיוחד בהקשר אמריקאי. האוניברסיטה (האמריקאית) שבה למדתי לדוקטורט היתה עורכת בתחילת כל שנת לימודים יום הכנה לסטודנטים זרים. בנוסף לסיוע בעניינים בירוקרטיים היום הזה כלל הרצאה על התרבות והמנהגים של החברה האמריקאית. ההרצאה נועדה בעיקר לסטודנטים אסייתיים ולפחות רבע ממנה הוקדש לאופן שבו יש להגיב כאשר מישהו מברך אותך לשלום בשבילי הקמפוס. המרצה חזרה והדגישה שאמירת שלום אינה הזמנה לעצור ולשוחח, ושיש להשיב עליה בקצרה תוך כדי הליכה. אני חייבת להודות שלקח לי סמסטר שלם כדי לפצח את הנוסח והטון המדוייקים של אמירת השלום האמריקאית שצריכה להיות מאירת פנים וידידותית אבל גם פשוטה וקצרה, אחרת תמצאי את עצמך ממלמלת דברי שלום לעבר גבו המתרחק של בן שיחך. והכי חשוב – כדי ששניכם תספיקו לומר שלום בזמן הקצרצר שבו אתם חולפים זו על פני זה על הברכות להאמר סימולטנית, ולא בזו אחרי זו.
ברכת שלום נימוסית, שנאמרת אוטומטית, מבלי להתעניין או לחכות לתגובה של בת השיח – האם יש דוגמא קולעת יותר לשימוש בשפה שלא מעביר אינפורמציה אלא ממלא מטרה חברתית גרידא?
מלינובסקי עצמו לא פיתח את העיסוק במושג שטבע. אני נתקלתי במושג בכתביו של הפילוסוף הצרפתי העכשווי ז׳אן-לוק ננסי, שמרחיב את המושג המקורי. ננסי טוען שבכל פעם שאנחנו מדברות, גם אם המטרה שלנו היא אך ורק להעביר אינפורמציה, אנחנו עדיין מדברות אל מישהו, נכנסות לקשר עם מישהו, ובכך מפעילות את הפונקציה הפאטית של השפה. ננסי כותב:
״פעולות הדיבור נוטות לעבר הפונקציה העירומה ביותר של השפה, לעבר מה שנקרא הפונקציה הפאטית של השפה: תִּיחְזוּק היחס שלא מתקשר שום מובן פרט ליחס עצמו.״
פילוסופים שעוסקים בשפה נוהגים לנתח משפטים במנותק מהֶקְשֵׁר. כך למשל, הדוגמא החביבה על דיווידסון (הפילוסוף שביחד עם ננסי עמד במוקד הדוקטורט שלי) לשימוש בשפה היא ״השלג הוא לבן״. דיווידסון לא מתאר סיטואציה שבה מישהי עשויה להידרש למשפט הזה, אלא מנתח את המשפט במנותק מכל הקשר (במנותק לכאורה, כי למשפט יש כמובן הקשר שדיווידסון מתעלם ממנו – הוא משמש כדוגמא בטקסט פילוסופי, אבל זה נושא לדיון אחר). כאשר עוסקים בשפה בצורה כזו, במנותק מהקשר, קל לדמיין שרוב הזמן השפה משמשת לתאור ומסירה של מידע, ושרק במקרים ספציפיים כגון אמירת שלום צצה לפתע הפונקציה הפאטית. אבל, כפי שננסי מסביר, זאת אשליה. כל שימוש בשפה, אפילו במסגרת מאמר פילוסופי, מציב את המשתמש ביחס כלשהו לנמען או נמענת, והפונקציה הפאטית היא הביטוי של היחס הזה.
קל להבין את הטענה של ננסי אם לוקחים דוגמא קיצונית: אישה פונה אלי ברחוב ומתחילה לדבר איתי בשפה שאני לא מכירה. אני לא מבינה מה היא אומרת, כך שאני לא יכולה להפיק מדבריה שום אינפורמציה, אבל ברור לי שהיא אומרת משהו, ושהפנייה שלה אלי הופכת אותי לנמענת של דבריה. עצם הפנייה אל אדם אחר היא הפונקציה הפאטית של השפה. לכן ננסי מתאר אותה כפונקציה העירומה של השפה, זו שמתקיימת גם כאשר השפה חַפָּה מכל מטרה אחרת, גם כאשר כל הפונקציות האחרות כושלות או אינן רלוונטיות. אבל מה קורה כאשר גם הפונקציה הפאטית כושלת? כאשר הניסיון של מישהו לבוא בדברים אינו זוכה להכרה ולא מצליח להפוך את האחר לנמען? ננסי לא עונה על השאלה הזו, אבל היא ממשיכה להעסיק אותי.
נקודה אחרונה בשולי הדברים: ננסי מתאר את הפונקציה הפאטית של השפה כעבודת תחזוקה – היא מתחזקת את היחס שבין הדוברת לנמענת, בלי קשר למה שנאמר או לא נאמר ביניהן. זה בולט עוד יותר בתרגום לאנגלית שעושה שימוש במלה maintenance שלפחות אצלי מעלה מיד תמונה של עובד תחזוקה עם מברג ביד אחת ופטיש בשניה (זה לא רק אני, אלו בדיוק התמונות שעולות כשמחפשים את המלה בגוגל). קל לקחת את הפונקציה הפאטית למחוזות קסומים ורוחניים, לדבר על קשר שמעבר למילים, אבל זה לא הכיוון שאליו מושכת בחירת המילים של ננסי. המחשבה על הפונקציה הפאטית במונחים של עבודת תחזוקה מפשיטה אותה מכל קונוטציה זוהרת ומציגה אותה כפי שהיא – תכליתית, חיונית, וסיזיפית. זכות לקבל מענה, אבל גם חובה להענות, חובה שמוטלת על כתפי כל מי שחולק במרחב הלשוני, בין אם היא מעוניינת בכך ובין אם לאו.
הציטוט של מלינובסקי לקוח מתוך מאמר שכותרתו The Problem of Meaning in Primitive Languages. התרגום הוא שלי.
הציטוט של ננסי לקוח מתוך ספרו The Sense of the World. התרגום הוא שלי.
בְּשׁוּלֵי השפה 