לחורחה לואיס בורחס יש סיפור קצר על אנציקלופדיה סינית עתיקה שממיינת את העולם בצורה שעבורנו נראית שרירותית וחסרת תועלת. כך למשל, עולם החי מחולק לחיות השייכות לקיסר, פוחלצים, חיות מבוייתות, חזירונים, בנות ים, חיות אגדיות, כלבים משוטטים, וכן הלאה. מישל פוקו מצטט מתוך הסיפור של בורחס בפתח ספרו המילים והדברים, שבו הוא מנסה לשכנע את קוראיו שהמושג ״אדם״ הוא כמו המושגים באנציקלופדיה הסינית – מושג שאולי נראה לנו הכרחי ומובן מאליו היום, אבל ההיסטוריה שלו קצרה יחסית והוא עתיד להעלם כפי שהופיע מבלי שהדורות הבאים יחושו בחסרונו. ההיסטוריה תשפוט אם פוקו צדק, מה שאני יודעת הוא שכדי למצוא אנציקלופדיות סיניות לא צריך להרחיק לתרבויות זרות או לתקופות קדומות.
פרופ׳ אסתר דרומי, קלינאית תקשורת ומהחוקרות הבכירות של התפתחות שפה ודיבור, חקרה את המילים הראשונות שאומרים ילדים דוברי עברית. היא מתארת תופעה מעניינת: באופן לא מפתיע, לילדים לוקח זמן עד שהם לומדים להשתמש במילים מסויימות באותה משמעות כמו המבוגרים סביבם. בפרק הזמן הזה ילדה עשויה להשתמש במילה הכללית ״כלב״ רק ביחס לכלב המשפחתי, או במילה ״דובי״ רק ביחס לבובה מסויימת של דובי שהיא אוהבת במיוחד. התופעה הזו נקראת הכלה מצומצמת – underextension. לחילופין, ילד עשוי להשתמש במילה ״כלב״ ביחס לכל בעל חיים ההולך על ארבע, או במילה ״דובי״ לציון של בובות באופן כללי, תופעה שנקראת הכלה רחבה מדי – overextension.
בספרות המקצועית על הנושא ניתן למצוא שלל דוגמאות להכלה רחבה ומצומצמת שנאספו על ידי חוקרות וחוקרים שהקפידו לתעד את המילים הראשונות של בניהן ובנותיהם. חלק מהדוגמאות קולעות ומשעשעות במיוחד, אך ככל שהתעמקתי בהן התחלתי לשאול את עצמי מה בעצם הן מראות. למשל: ילדה שמשתמשת במילה ״פצע״ לתאור כתמים כהים על בלון – האם היא עושה זאת כי המשמעות המדוייקת של המושג פצע עדיין לא ברורה לה, או שהיא משתמשת במילה שהיא מכירה (פצע) כדי לתאר משהו שאת שמו היא עוד לא מכירה (כתם)? התוצאה הסופית אולי זהה אבל ההסבר הראשון מתמקד בידע המוגבל של הילדה, בעוד שההסבר השני מבליט את היכולות הלשוניות המשוכללות שלה שמאפשרות לה לאלתר ולהיות מובנת גם כאשר חסרה לה המילה המתאימה. דוגמא מקסימה אפילו יותר (של אותה ילדה) היא שימוש במילה ״פצע״ ביחס לנייר-דבק – על פניו בחירה תמוהה, עד שחושבים על הדמיון בין נייר-דבק לפלסטר, אסוציאציה מתבקשת בעולמם של ילדים קטנים. גם שימוש במילה ״מטאטא״ לתאור של פח אשפה יעה ושקיות ניילון יכול להתפרש כמעיד על ידע לשוני חסר, או כפתרון פרגמטי וחסכוני של ילדה שאוצר המילים שלה עדיין לא מכיל את כל המילים הנחוצות (כל הדוגמאות לקוחות מהמחקר של דרומי שתיעדה את המילים הראשונות של בתה).
אז מה הקשר לאנציקלופדיה הסינית? הפואנטה של בורחס היא שאם נבחן את האנציקלופדיה הסינית בעיניים מערביות מודרניות שרגילות לחלק ולארגן את העולם בצורה מסויימת לא נוכל לראות את ההיגיון והערך שבה. חלק מהמושגים באנציקלופדיה רחבים מדי וכוללים פריטים שהקשר ביניהם נראה לנו קלוש (למשל חיות שמרחוק נראות כמו זבובים), בעוד שמושגים אחרים מצומצמים מכדי להיות מועילים (חיות שנצבעו במכחול דקיק עשוי שערות גמל). האנציקלופדיה כולה נדמית לפיכך כאנקדוטה משעשעת במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב כניסיון כושל ולא שימושי לייצג את העולם. אבל אם נצליח להשהות לרגע את האופן שבו אנחנו רגילות להתבונן בעולם ונתגבר על המוּזָרוּת הראשונית האנציקלופדיה תספק לנו הצצה לא לעולם אחר, אלא לדרך שונה וייחודית לראות את העולם שלנו.
על המילים הראשונות של ילדים אפשר לחשוב באופן דומה. בתה של פרופ׳ דרומי השתמשה במילה ״דוֹד״ לציון אנשים זרים ורעשים חזקים, שילוב כל כך שרירותי שאמא שלה קבעה שאי אפשר לדעת עד כמה השימוש של הילדה במילה דוד דומה לאופן שבו מבוגר מבין את המילה. אבל השימוש של הילדה במילה דוד הופך להגיוני אם חושבים עליו כמקרה של שימוש בשם פרטי לתאור תופעה המזוהה עם אותו אדם (כמו מרקס ומרקסיזם, או יוליוס קיסר וניתוח קיסרי). השימוש שלנו במילה דוד מתמקד בקירבה המשפחתית. השימוש של הילדה במילה נראה מוזר רק בגלל ההתמקדות בתכונות שלנו נראות שוליות – היות הדוד אדם זר וככל הנראה קולני למדי.
כל הדוגמאות לקוחות ממאמרה של אסתר דרומי ״היא לא מדברת, היא אומרת רק מילים" – התפתחות הלקסיקון בשלב החד-מילי.
בְּשׁוּלֵי השפה 