העניין שלי בשאלה מה הופך מישהי לדּוֹבֶרֶת? לא התעורר מתוך עבודה עם ילדים קטנים או עם אנשים שלא משתמשים בשפה דבורה, הוא התחיל כעניין תאורטי לגמרי. לפני למעלה מעשור הייתי שקועה כל כולי בכתיבת דוקטורט בפילוסופיה כאשר נתקלתי בסוגיה תאורטית שהטרידה אותי מאוד: כל הפילוסופים שקראתי התעסקו בשאלה איך אנחנו מבינות שפה, כלומר איך אפשר לדעת מה מישהו אומר כשהוא מדבר. אבל אף אחד לא הסביר איך יודעים שמישהו אומר משהו, איך יודעות שיש בכלל מה להבין. אפשר לחשוב על זה גם ככה: למה ברור לנו שלמילים בסינית (או כל שפה זרה אחרת) יש משמעות אבל רובנו לא מנסים לפענח את ציוצי הציפורים ורשרוש העלים בעצים? שאלה מוזרה, אני יודעת, אבל את לא הולכת ללמוד פילוסופיה כדי לשאול שאלות בנאליות. מרגע ששהתחלתי לחשוב על השאלה היא רדפה אותי. הרגשתי שזו השאלה הכי חשובה בעולם ולא הבנתי איך יכול להיות שלא רק שאף אחד לא מנסה לענות עליה, אף אחד אפילו לא שואל אותה! השאלה מה הופך מישהי לדוברת הפכה לאובססיה המקצועית שלי, ושלחה אותי למסע לא פשוט שגם הרחיק אותי בהדרגה מכור מחצבתי – הפילוסופיה. הפוסט הזה מנסה לשחזר את הניצנים הפילוסופיים שבעיקבותיהם יצאתי לדרך.
״בעיית התוכי״ היא רעיון של ג׳ון לוק, פילוסוף בן המאה ה-17. לוק טען שהיכולת לומר מילים לא הופכת מישהו לדובר – תוכי למשל יכול לחקות דיבור אנושי אבל הוא לא באמת מדבר. זאת אומרת שלמרות שהמילים שהתוכי אומר נשמעות כמו מילים של בן אדם חסר בהן משהו. מה הדבר שחסר? לוק מספק את התשובה: מילים של בן אדם מייצגות רעיונות, לעומת זאת התוכי לא חושב ולכן המילים שלו ריקות. לוק לא היה הראשון להציע הסבר ברוח זו, בערך מאה שנה לפניו רנה דקארט כתב דברים דומים:
״כי דבר ראוי לתשומת לב רבה הוא שאין לך בני אדם […] שלא יהיו מוכשרים לצרף יחד מילים שונות, ולסדר מהן מאמר שבו יביעו את מחשבותיהם; ולעומת זאת, אין לך בעל חי אחר, כל כמה שיהא שלם ומחונן מטבעו, שיוכל לעשות דבר כזה. […] שהרי רואים אנו שהעורבים הלבנים והדררות יודעים להשמיע מילים כמותנו, ואף על פי כן אינם יכולים לדבר כמותנו, כלומר אינם יכולים להראות שהם חושבים מה שהם אומרים.״
מה שתמיד הדהים אותי בדברים של לוק ודקארט הוא הביטחון שבו הם קובעים שהתוכי לא חושב, למרות שהם מודעים היטב לכך שאין להם באמת מושג מה קורה בתוך ראש של תוכי. למעשה אנחנו אף פעם לא יודעות מה קורה בראש של מישהו אחר, בדיוק בגלל זה אנחנו זקוקות לשפה. אבל כל זה לא הטריד את לוק ודקארט שקבעו בנחרצות שרק בני אדם מסוגלים לחשוב.
הרבה זמן עבר מאז, וההנחה המקובלת היום היא שיש חיות לא אנושיות שחושבות, גם אם הן עושות את זה בצורות שונות מחיות אנושיות. ״בעיית התוכי״ נותרה אם כן בלתי פתורה, אם כי היום הייתי מנסחת אותה אחרת: במקום לשאול איך אנחנו יודעות שהתוכי אינו דובר למרות שהוא אומר מילים, אפשר לשאול למה אנחנו בטוחות שבן אדם הוא דובר רק בגלל שהוא אומר מילים. אלא שאף פילוסוף לא שואל את השאלה הזו! אני חשבתי עליה לראשונה כשקראתי מאמר מפורסם למדי של פילוסוף בן זמננו בשם דונלד דיווידסון. המאמר נפתח כך:
״קורט הוגה את המלים ‘it is raining’ ובהינתן התנאים המתאימים אנחנו יודעות שהוא אמר שיורד גשם. לאחר שזיהינו את האמירה שלו כמכוונת (intentional) ולשונית, אנחנו יכולים להמשיך ולפרש את מילותיו של קורט: אנחנו יכולות לומר מה היתה המשמעות של המילים שלו במקרה הנוכחי.״
מה שתפס אותי בדברים של דיווידסון הוא דווקא מה שאין בהם. בהמשך המאמר דיווידסון עוסק בפרטי פרטים באיך אנחנו מפרשות את מילותיו של קורט ומגלות מה הוא התכוון לומר, אבל הוא לא מתייחס בכלל לשאלה איך אנחנו מזהות מלכתחילה שהאמירה של קורט היא ״מכוונת ולשונית״, כלומר שהמילים שלו מבטאות כוונה לומר משהו בעל משמעות. במילים אחרות: למרות שדיווידסון אומר במפורש שקודם כל צריך לזהות שקורט הוא דובר ולא תוכי, הוא לא טורח להסביר איך עושים את זה. בדומה ללוק ודקארט, ולמרות 300 השנים שעברו מאז, גם לדיווידסון אין ספק שכל אדם בר-דעת יזהה מיד שלמילים של קורט יש משמעות.
דיווידסון הוא אחד הפילוסופים הטובים בעיני. גם אם התשובות שלו לא תמיד מספקות, השאלות שלו קולעות בול, כי הוא לא נרתע מלדון ברצינות בשאלות שפילוסופים אחרים חושבים שהן מופרכות (טענה שהושמעה כלפיו יותר מפעם אחת). ועדיין, הוא מדלג מעל השאלה מה הופך את קורט לדובר. זה לא מתרחש במקרה. אני מהמרת שכשדיווידסון כתב את המאמר שלו הוא דמיין את קורט כבן דמותו – גבר בוגר, רגיל למראה, שמדבר ללא קושי מיוחד. זה האדם הסטנדרטי שרוב הפילוסופים מדמיינים לעצמם, וההנחה היא שאם מישהו כזה ייפנה אלי אני אזהה אותו באופן אוטומטי כדובר. זו לא הנחה מוטעית, אנחנו עושות את זה כל הזמן. בגלל זה הציטוט של דיווידסון כל כך ייחודי, כי הוא לפחות מציין שצריך קודם לזהות שקורט הוא דובר. עד היום לא הצלחתי למצוא עוד פילוסוף שאומר משהו דומה.
אבל האופן האגבי שבו דיווידסון מניח שקורט הוא דובר טיפוסי ולכן קל לזיהוי מוחק מהמרחב הלשוני אנשים שאינם כמוהו וכמו קורט (וכמוני), אנשים שיותר מתקשים לקבל הכרה כדוברים בעלי כשירות לשונית ותקשורתית. הכרה כדובר היא כמו לחיצת יד סודית: יש מי שמקבלים אותה בקלות, ללא שום מאמץ, מבלי שידרשו להוכיח שהם זכאים לה, בזמן שאחרים עומדים כל הזמן למבחן ונדרשים להוכיח שוב ושוב שהם לא תוכים. הבלוג הזה נולד מתוך הצורך שלי לחשוף את קיומה של לחיצת יד סודית כזו ולהבין כיצד היא משמשת לסימון הגבולות של המרחב הלשוני.
הציטוט של דקארט לקוח מספרו מאמר על המתודה.
הציטוט של דיווידסון לקוח מהמאמר Radical Interpretation. התרגום וההדגשה הם שלי.
בְּשׁוּלֵי השפה 
2 תגובות בנושא “בעיית התוכי”